מגילת רות והשובע שבשבועה: "באשר תלכי אלך!"

 "אחוות האור"

 

23 מאי, 2015

עריכה מחודשת: 10 יוני, 2016

 

הקדמה

אהובים-יקרים, מחויבותה של "רות המואבייה" לקיום ערך האחווה ושותפות הגורל,  במחיר  וויתור על שיקוליי כדאיות ואינטרסים אישיים, היא שמובילה אותה למימוש יעודה הזוגי-ההורי, מה שבא ללמד, ששבועת האחווה ושותפות הגורל היא המקור לחיים של שובע רוחי וגשמי!! בחירתה האמיצה של רות,  ללכת אחר צו ליבה ולהקשיב לקול הנשמה,  מעניקה לה מעמד מרכזי בתולדות עם ישר-אל אך לא היחידי! במאמר-התמסורת, נחשף לראשונה, אחד מגלגוליה התנכיים-המוקדמים של נשמה נאצלה זו- היותה גלגול נשמתי-ישיר של "יוסף הצדיק", ומאוחר יותר של רחל אשת רבי עקיבא!! זאת ועוד, נחשפים שתיים מזהויותיו הנסתרות של "בועז"- המוקדמת יותר זו של "יעקב אבינו", והמאוחרת של "רבי עקיבא", חשיפתם לראשונה של מיידעים אלו, שהיו מוצפנים באקאשה, מאפשרת 'הצצה' לאופן שבו עובד "המטריקס הקוסמי" וחוק הקארמה והגורל, שהביא לאותם מפגשים מחודשים והמשך שיתופי פעולה פוריים בין שתי נשמות נשגבות אלה של "רות ו-בועז",  קודם במסגרת חוזה קארמתי של  "הורה-ילד"  – "יעקב אבינו ויוסף הצדיק",  ובהמשך במסגרת חוזה קארמתי זוגי- "רות המואבייה ובועז", רבי עקיבא ורחל"…

בברכת חג שבועות אוהב ושמח, של קיום השבועות הנשמתיות והחוזים הקארמתיים המקודשים!!!

אמן כן יהי רצון!

 

 המאמר

אהובים-יקרים, מגילת רות, כורכת בתוכה, את ערכי המוסר והאמת של האור, שהמרכזי שבהם, הנו ערך האחווה ושותפות הגורל! במובן זה, סיפור המגילה, הסובב סביב דמותה של רות, נבחרת-אל, נאצלה-נשגבה, מהווה את התרופה המוסרית-הרוחנית, הראויה-הנכונה, לאותו קו אדום שנחצה, בבחינת "השומר אחי אנוכי?", ולחילול ההבטחה המקודשת של אדם לרעהו, הבטחה לאחריות ולשמירת שלומו הגופני-הנפשי של האחר, ששורשיו עתיקי יומין, בסיפור המקראי, של "קין והבל", בו קין מתוך רגשות של תרעומת וקנאה, רוצח את אחיו הבל, דם מדמו, בשר מבשרו! מעשה זה, של הרג הבל על-ידי קין אחיו, ייצר סטייה ושיבוש באבולוציה האנושית, שהמשכם באותו סיפור מקראי, המוכר לכם היטב, של "יוסף ואחיו", 'מאורע' אשר השלכותיו-תוצאותיו, ניכרות עד עצם היום הזה (ראה מאמר-תמסורת "השואה וגלגוליו התנכיים של היטלר- השומר אחי אנוכי?"), ושבעת מקודשת זו, של "אחרית הימים", מבקשות את תיקונן וריפוין!    

 

אהובים-יקרים, רות המואבייה, מהווה סמל ומופת, למסירות ומוסריות במתכונתם הטהורה-השלמה! הודות למסירותה-מוסריותה, רות בוחרת בחירה אמיצה ונועזת, שלמתבונן מהצד, עלולה להיתפס כלא חכמה, ונעדרת תבוניות! אלא, שתבוני ותה של רות,  מקורה, בתבונת הלב,  הווה אומר, בהיותה ניחנה, בלב חכם ואינטואיטיבי, יודע וער! בחירתה של רות, לדבוק בחמותה, ולקשור את גורלה בגורלה של נעמי, שנותרה ערירית וחסרת כל, נסמכת על הנחיית הלב, ולא על השכל הרציונאלי, שכל, שפעמים רבות, רבות מידי, מהווה כשל ( "שכל" בסיכול אותיות, "כשל")  ומטעה אתכם בני-האדם, שכה מרבים להסתמך עליו, להתהדר ולהתפאר בו!

 

אהובים-יקרים, רות, בשונה מעורפה, אינה מתפתה לשיקולי התועלת והכדאיות של 'השכל ההגיוני', ונשארת נאמנה לצו ליבה! צו הלב, המסונכרן לרצון הנשמתי-האלוהי, מהווה מצפן המאיר את הדרך לפוסע בה!! והרי, נתיב הלב הנו הנתיב של כל דרך אמת רוחנית!!

 

אהובים-יקרים, ליבה הטהור של רות יודע, ש"האוצרות האמיתיים", במובן של היותם נצחיים, הם אותם אוצרות ערכיים-מוסריים, ולא אותם אוצרות חומריים, מתכלים וברי-חלוף, וששובע אמתי ניזון מחיבור ישיר לערכי האמת והמוסר של האור!! עבור רות, קיומן של שבועת האחווה וההבטחה לשותפות גורל,  קודמים לכול ומעל הכול, אפילו מעל הדאגה לעתידה הכלכלי, הזוגי וההורי!: "ותאמר נעמי שובנה בנותיי לכן כי זקנתי מהיות לאיש כי אמרתי יש לי תקווה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים, הלהן תשברנה עד אשר יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש אל בנותיי כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד יהוה… ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך…"(מגילת רות א', י"ב-ט"ו), בדומה לאברהם אבינו, שנצטווה ישירות על-ידי האלוהות, לעזוב את ביתו, עמו ומולדתו, ולנוע אל-עבר "עולם חדש", עולם שבבסיסו מונחת, תודעת האל האחד-המופשט, רות מזהה בחושיה הפנימיים, שצו השעה מכוון אל-עבר יציאה לדרך חדשה: "…עמך עמי ואלוהייך אלוהי באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך" (מגילת רות א', ט"ו-ט"ז).

 

אהובים-יקרים, פעמים רבות, רבות מדי, אנו ממקום מושבינו שברוח, צופים בכם בני-האדם, דוהרים-נוהרים, אל-עבר השגתם של אותם יעדים ומטרות שבחומר, ושוכחים אמת פשוטה, שכל מטרה שבארצי, ראשיתה ברוחי! הווה אומר, התנועה היא מהרוחי אל הגשמי ולא להפך! הלכה למעשה, הרוחי הוא זה שמעצב את מציאות חייכם הגשמיים! כפי שרומז, צופן המילה "מטרה", מלשון, "מטר ה'"! ובהתאמה לכך, צופן השם "גשם", מלמד על הגשמה! הרוח היא זו, שמביאה עצמה לידי ביטוי והגשמה בממד האדמתי-הארצי! אותו מופע טבע, הקרוי בפיכם "גשם", נועד להוות תזכורת לאמת הנצחית-המקודשת לפיה, כל המצוי בעולמכם האדמתי-הארצי שורשיו ברוחי-הנשגב! מופע הגשם מסמל מיזוג שמיים לארץ והפיכתם לאחד!

 

אהובים יקרים, פעמים יש ונוטים הנכם, להפוך את 'היוצרות' ולשנות את הסדרים, באופן כזה, שהנכם מציבים ב"קדמת הבמה", את אותם יעדים ומטרות שבחומר, 'מזיזים' ו'דוחקים' הצידה את הרוח, והרי הרוח היא המקור לכול! בלעדיה אין חיים, אין יצירה, ואין ובריאה! מה הפלא, שפעמים רבות, רבות מדי, נוחלים הנכם אכזבות, ושוקעים בעצבות, דכדוך וייאוש!

 

אהובים-יקרים, סיפור מגילת רות, מלמד שדרכי הרוח הן יצירתיות ונשגבות, הרבה מעבר ליכולת התפיסה והמחשבה האנושית! גם במצב, שעל-פניו ניראה כבלתי-אפשרי וחסר תקווה, כמו באותו מקרה שארע לנעמי, אשר בגיל בלות, מוצאת עצמה אלמנה וערירית, וכמי שנידונה לחיי בדידות ועוני, בדרך ניסית-פלאית, השתלשלות המאורעות מכוונת כך, שבסיום המגילה, נעמי מוקפת משפחה ומכרים, חובקת נכד, ממשיך זרע בנה שמת, שלימים יתברר, כאבי מייסדה של שושלת מלכות בית דוד, ואת שארית חייה, היא חיה ברווחה ושובע רוחני וגשמי!  

 

אהובים-יקרים, פעמים רבות, צופים אנו בכם, עסוקים וטרודים, בשאלות של רווחה כלכלית, זוגיות, פריון ופוריות, לא אחת קורה, שטרדות אלה, מובילות אתכם, לעשיית אותם מעשים ובחירת אותן בחירות, שאינן תואמות את צו ליבכם ואת נתיבכם הנשמתי-הייעודי! מעשים ובחירות אלה, יוצרים בסופו של דבר, את אותם מצבים של היעדר סיפוק, ייאוש ותסכול, ופעמים אף את אותן תחלואות שבגוף.

 

אהובים-יקרים, מה שאינכם יודעים ושאינו מופיע במגילה, שדווקא עורפה, שכלכלה וחישבה צעדיה, על-פי שיקולי התועלת והכדאיות של 'השכל הרציונאלי', נותרה ערירית וגלמודה, ללא ממון, בעל ומשפחה, בחירתה של עורפה, שלא לקיים את שבועת האחווה וההבטחה לשותפות גורל, הלכה למעשה, יש בה  הפניית עורף לערכי האמת והמוסר של האור, כפי שרומז צופן שמה "עורפה", מלשון  "עורף ה'".

 

אהובים-יקרים, תמציתו הטהורה של האתגר האנושי הנו "אתגר האמון וההתמסרות", אמון והתמסרות לאותו כוח רוחי נשגב-נעלם, שהלכה למעשה, הוא טבע מהותכם האמתי! שהרי, אותו 'מלבוש פיזי', שלקחתם על עצמכם, בעת התממש ותכם בממד הארצי,  תכליתו הנשגבה אחת- להוות כמעין 'כלי רכב', לעצמיותכם הרוחית-הנשמתית, 'להנהיג' ולכוון עצמה, בעולם החומר-המוגשם! מכאן, שהאמון וההתמסרות לאותו 'נהג פנימי', קרי, 'מדריך נשמתי', הוא שיובילכם, בסופו של דבר, לחוף מבטחים!!

 

אהובים-יקרים, יכולתה המופלאה של רות, להיענות לצו הלב, או במילים אחרות, להתמסר  לאותו "כוח רוחי נשגב-נסתר של הגורל", באה לידי ביטויו, בכל  מעשיה והלכותיה, כך למשל, האקט הפיזי של השתחוות, כשפוגשת היא לראשונה את בועז בשדה: "ותפל על-פניה ותשתחו ארצה…" (רות ב', י'), ובהמשך, בגורן, כשהיא נשכבת למרגלותיו: "…ותבוא בלט ותגל מרגלותיו ותשכב" (רות  ג', ז'), מבטאים את כניעתה המוחלטת לכוח הרוחי העליון, שהרי ברגליים טמון סוד הגורל! "רגלו" של אדם, במובן של אותם הרגלים ומעשים שלו, הם אלה המעצבים ומתווים את דרכו, ובסופו של דבר קובעים את גורלו!

 

אהובים-יקרים, פעמים רבות צופים אנו בכם, מנסים לפענח ולהבין, את פשרו האמתי הנכון, של מאמרו של רבי עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה", אמירה, שעל-פי דרך המחשבה האנושית, מורכבת משני חלקים, שלכאורה סותרים ומבטלים זה את זה, אנו כעת, באהבה ומסירות, מבקשים ליצור את אותה הבהרה-מאירה, של אמת טהורה-מקודשת זו, המהווה את תמציתו המקודשת, של האתגר הכרוך בצורת החיים האנושית!

 

אהובים-יקרים, אנו, באהבה ומסירות, מבקשים לחבר אתכם מחדש, אל אותה אמת נצחית-מקודשת, שנשתכחה מכם, הנוגעת לאותה בחירה שלכם, 'לרדת' אל הממד הארצי-האדמתי, לחוות ולהתנסות בצורת הקיום האנושית, הלכה למעשה, כולכן נשמות, שבטרום לידתכן, קיבלתן על עצמכן, את אותן משימות ואת אותם שיעורים של התפתחות ולמידה, כולכן ידעתן היטב, שבחירה מסוימת, מובילה לחוויות והתנסויות 'מסוג מסוים', ובסופו של דבר, יוצרות 'גורל מסוים', בדיוק כפי שבעולמכם הגשמי-הפיזי, נסיעה בכביש מסוים ו/או פניה כלשהי בצומת, מובילים אתכם למקום מסוים ולא אחר! מכאן, שלכל אדם, יש 'מספר גורלות', שנקבעו מראש, עוד בטרום לידתו, הרגליו ובחירותיו של האדם, הם אלה שקובעים  איזה 'תסריט גורל', מתוך 'מספר תסריטי הגורל הפוטנציאליים', יהפוך ממשי, ויוגשם במציאות הפיזית! מכאן, "הכול צפוי", הווה אומר, אותם 'תסריטי גורל פוטנציאלים', נקבעו והוכרעו עוד בטרום לידתכם, "והרשות נתונה", הווה אומר, בידכם החופש לבחור, איזה גורל, מתוך אותם גורלות פוטנציאלים, ימומש ויוגשם!         

 

אהובים-יקרים, מסירות הנפש של רות לנעמי חמותה, דומה מאוד למסירות הנפש של יוסף ליעקב אביו ולאחיו! פעמים רבות, עדים אנו, ממקום מושבינו שברוח, לאותם אי-דיוקים שבהבנה, ולאותן פרשנויות מוטעות, הנוגעות לדמותו של יוסף, עתה, באהבה ומסירות, בתואם למגמה האבולוציונית העכשווית, של "הסרת הצעיפים", אנו מבקשים להסיר חלק מהצעיפים, הנוגעים לאותה נשמה אהובה ויקרה עד מאוד, המוכרת לכם, באחד מגלגוליה התנכיים,  בדמותו של  "יוסף הצדיק".

 

אהובים-יקרים, בפסוק ב', פרק ל"ז בספר בראשית, מוצפן תפקידו הרוחי-הנסתר, האמתי- הנכון, של יוסף: "….יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן…", הביטוי "את אחיו",  מלמד שברמת המציאות הגשמית- הגלויה, יוסף היה רועה צאן, אולם ברמה הרוחית- הגבוהה, ייעודו הנשמתי של יוסף, היה להיות רועה לאחיו, במובן של  מורה רוחני לאחיו, המאיר להם את הדרך, ומחברם מחדש לערכי האמת והמוסר של האור! התבוננות מעמיקה בהתנהלותם של האחים, טרום השלכת יוסף לבור ולאחריו, מעלה סימני שאלה קשים ונוקבים, באשר למצבם הערכי-המוסרי!

 

אהובים-יקרים, פרק ל"ד בספר בראשית, מתאר את פרשת דינה ושכם בן חמור, לאחר שדבר האונס של דינה על-ידי שכם, נודע ליעקב, הכתוב מציין, שיעקב שער להשלכותיו-תוצאותיו הרות הגורל של מעשה זה, בוחר שלא לפעול בפזיזות, מגיב באיפוק וממתין עד שובם של הבנים: "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד באם" (פסוק ו') בהמשך, מתואר כיצד האחים מרמים ומוליכים שולל את שכם ואת חמור אביו: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה…" (פסוק י"ג), אף- על-פי ולמרות העובדה, ששכם חוזר בו ממעשה האונס, ומבקש לשאת את דינה לאישה, מתוך אהבתו אותה, וביחד עם אביו ואנשי העיר, הם מביעים נכונות לקבל עליהם כל תנאי, כולל ברית המילה, בני יעקב אינם מוחלים ואינם סולחים, במקום זאת, הם בוחרים בדרך הנקם והענישה, טובחים בהם בהיותם כואבים-וחלשים, הורגים את שכם, חמור אביו ואת הזכרים, לוקחים בשבי את הנשים והילדים, ובוזזים את הרכוש!: "…ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכרבני יעקב באו על החללים ויבזו העיר…את צאנם את בקרם ואת חמוריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו ואת כל אשר בבית" (פסוקים כ"ה-כ"ט). 

 

אהובים-יקרים, פסוק כ"ב, בפרק ל"ב בספר בראשית, מתאר את מעשהו של ראובן, ששוכב עם בלהה פילגש יעקב אביו: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל", מהכתוב ניתן להבין, שגם במקרה זה, בוחר יעקב בדרך של איפוק והתעלות!

 

אהובים-יקרים, לאחר מכירת יוסף לעבד, פרק לח' בבראשית, מתאר את קורות יהודה ותמר, הכתוב מציין, ששני בניו של יהודה עשו הרע בעיני ה', בנוגע למעשיו של ער, אין הכתוב מפרט, לגבי אונן, מצוין, שלא רצה להקים זרע לאחיו:  "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ואם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו" (פסוק ט'), בהתבוננות מעמיקה, ניתן ללמוד, שמעשיהם הרעים של הבנים, הם שיקוף, למצבו הערכי-המוסרי הנמוך-הירוד של יהודה, שניסה 'ליפות' את חומרת מעשה הפגיעה ביוסף, ולהמירה במכירתו לישמעאליים לעבדות, והרי ילדים מהווים "מראה טהורה", למצב הערכי-המוסרי של הוריהם! לא זו בלבד, שיהודה מתנער מאחריותו כאב, ובוחר לגולל את האשם על גורל המוות של בניו על תמר כלתו, הוא גם מוליכה שולל, ונותן לה להמתין לשווא לנישואיה לשילה בנו, הבטחת נישואין שאין בכוונתו לקיימה! בהמשך, תמר מכווננת על-ידי ההכוונה העליונה, לנקוט פעולה אקטיבית, שמביאה לידי כך, שהיא הורה ליהודה, לאחר שדבר הריונה נודע ליהודה, הוא מתמלא כעס וחמה, מאשים אותה בזנות וממהר לגזור עליה גזר דין מוות: "…ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (פסוק כ"ה), יהודה בוחר, שלא לפנות תחילה לתמר ולברר עניין זה עימה, כפי שראוי ונכון היה לנהוג בסיטואציה כה מורכבת, רגישה ועדינה זו! הלכה למעשה, תמר הופכת לשליחת האל בעשיית הצדק האלוהי, וניסיונו של יהודה לחמוק מקיום מחויבותו המוסרית כלפי תמר כלתו, הנוגעת לאפשור מימושה האימהי, מביא לכך, שהוא עצמו, בעל כורחו, הופך לאבי ילדיה!

 

אהובים-יקרים, על רקע התנהלות זו של האחים, ניתן להבין, את דאגתו של יעקב לשלום בניו, ואת  בחירתו ביוסף, לשמש "מודיע", שמוסר ומדווח לו אודות קורותיהם ומעשיהם: "ויאמר ישראל אל יוסף לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר…" (בראשית ל"ז, י"ד). יעקב בחושיו הפנימיים, מזהה את מוסריותו ומסירותו, היוצאים מגדר הרגיל של יוסף, מכאן, גם רגשות האהבה והמסירות המיוחדים, שנרקמים בין יעקב ויוסף, שהרי קשר הורי זה, מושתת על תאימות וחיבור ברמה הנשמתית הגבוהה ביותר!

 

אהובים-יקרים, שני חלומותיו של יוסף, הראשון, חלום "האלומות", בו אלומות אחיו סובבות סביב אלומתו ומשתחוות לה, השני חלום "השמש, הירח ואחד-עשר הכוכבים",  בו השמש, הירח ואחד-עשר הכוכבים משתחווים לו, הנם חלומות, שבשפת הרוח מכונים "חלומות ח"ן", מלשון "חזון נבואי", המבטאים נאמנה, את מעמדו הרוחי של יוסף, מעמד שהוענק לו ישירות מההיררכיות הברי אתיות, ותקף שבעתיים, לתקופה עכשווית ומקודשת זו של "אחרית הימים", יותר מאי-פעם בעבר!

 

אהובים-יקרים, תכליתם הנעלה-הנשגבה, של חלומות יוסף, הייתה להוות "שעון מעורר" רב-עוצמה עבור אחיו,  להכיר במעמדו הרוחי, כמי שיועד על-ידי ההיררכיות הגבוהות, לפתוח להם את שער האור, ולקרבם לדרך האמת והמוסר של הבריאה והאל! צופן השם "יוסף", מלמד שייעודו הנשמתי, להיות הכוח "האוסף-המוסיף", המסוגל לחבר ולאחד את כל הכוחות יחד, כשלכל אחד יש את הייחודיות שלו, הנובעת מעצמיותו הנשמתית המקודשת, על-ידי חיבור ואיחוד הכוחות, נוצר כלי של אור ושפע לכולם, שהרי השלם הוא יותר מסך כל חלקיו! יוסף, שמסמל את תבונת הלב, ברמתה הגבוהה ביותר, הנושאת את תודעת "האחד השלם", יועד ללמדם את דרך האחווה והאהבה, השלום והפיוס, כמפתחות לצמיחה והתפתחות! שהרי "יוסף", בהיפוך אותיות, הוא גם "פיוס"! אולם, במקום להתעורר אל אמת טהורה-מקודשת זו, אחיו של יוסף 'מטפחים' רגשות שנאה-קנאה כלפיו, עד כי אינם מסוגלים לברכו לשלום!:"ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד').  את מסירותו-דאגתו לשלומם, הם מפרשים, מתוך היבטי הנפש החשוכים שלהם עצמם, ורואים בו מלשן ומוציא דיבתם:"…ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בראשית ל"ז, ב').  את חלומותיו הם מפרשים כהתנשאות וכמשאלה סמויה שלו לשלוט עליהם: "ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו…" (בראשית ל"ז, ח').  בתגובה לכעסם וקנאתם של האחים, יעקב ממהר לנסות ו'להרגיע' את הרוחות והיצרים: "…ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת.." (בראשית ל"ז, י'), אולם כפי שמתברר בפסוק שלאחריו, יעקב מבין היטב, שאין מדובר בחלומות המבטאים מאוויי נפש סמויים, אלא בחלום-תמסורת, שמקורו ברוחי-הנשגב :"ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" ( בראשית ל"ז, י"א), "שמר", בהיפוך אותיות, "רשם".

 

אהובים-יקרים, גם אם נניח לרגע, את מה שאינו אמת, ונייחס ליוסף מידות של  שחצנות, התנשאות ומלשי נאות, הרי שגם אז, הנפש אינה יכולה לשאת, את הקלות הבלתי-נסבלת, בה אחיו של יוסף, מניחים לרגשות הכעס והקנאה למשול בהם, ומחליטים להורגו!:"ועתה לכו ונהרגהו…" (בראשית ל"ז, כ'), החלטה שבעקבות התערבות ראובן, מומרת לאותו מעשה נבזי ושפל, של הפשטתו והשלכתו לבור:"…ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כותנת הפסים אשר עליו וייקחוהו וישליכו אותו הבורה…" (בראשית ל"ז, כ"ג-כ"ד), לאחר מעשה זה, מזעזע לא פחות, אדישות האחים, שמתיישבים לאכול, בעוד אחיהם מוטל בתוך הבור!: "וישבו לאכול לחם…" (בראשית ל"ז, כ"ה).

 

אהובים-יקרים, הלב אינו יכול להבין ולתפוס, כיצד האחים כולם, ללא יוצא מן הכלל,  שומרים את הדבר בסוד, משך עשרות שנים, ומוליכים שולל את יעקב אביהם, שמתאבל על בנו המת כביכול: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על בנו ימים רבים, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני שאולה ויבך אותו אביו" (בראשית ל"ז, ל"ד-ל"ה).

 

אהובים-יקרים, קורות יוסף, לאחר מכירתו לישמעאלים, מלמדת, שצדיקותו של יוסף הייתה גמורה! בהתאמה לטוהרו השלם,  ברכת האלוהות שורה עליו, בכל צעד ושעל, הן כשהתמנה בבית פוטיפר, והן כשהופקד על בית האסורים, בפרק ל"ט, שם ה' מוזכר שמונה פעמים בהקשר זה!:"ויהי יהוה את יוסף ויהי איש מצליח…וירא אדניו כי יהוה אתו וכל אשר הוא עושה יהוה מצליח בידו…ויברך יהוה את בית המצרי בגלל יוסף, ויהי ברכת יהוה בכל אשר יש לו בבית ובשדה…ויהי יהוה את יוסף…באשר יהוה אתו ואשר הוא עושה יהוה מצליח" יוסף, שצדיקותו שלמה, אינו מנצל את מעמדו, אינו מתפתה ואינו נכנע ללחציה של אשת פוטיפר: "וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידיואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית ל"ט, ח'-י') מאוחר יותר, בבית האסורים, למרות שיוסף מתמנה לפקח על עבודתם, הוא שומר על ענווה ועושה את העבודה ביחד עמם!:"וייתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כול האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" (בראשית ל"ט, כ"ב).

 

אהובים-יקרים, פרקים מ' ומ"א שבבראשית, מביאים את פירוש חלומותיהם של שר המשקים, שר האופים ופרעה, על-ידי יוסף, מעבר לזה, שניתן ללמוד מכך על יכולותיו הרוחיות של יוסף, לא פחות חשוב, הבנת המסע ההתפתחותי שעבר יוסף, מנער תמים, שחולם חלומות של חזון ונבואה, אך אינו בשל דיו כדי להבין את משמעותם הגבוהה-הנסתרת, ועל-כן מספרם בתום לב לאחיו, לגבר מחושל ומפוקח, מומחה בפענוח צפני ורזי החלומות: "ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח…" (בראשית, מ"א, מ"ה), באופן מצער ומפתיע גם יחד, ההכרה במעמדו הרוחי של יוסף, שהוענק לו ישירות על-ידי ההיררכיות הגבוהות, מגיעה דווקא מכיוונו של פרעה!: "ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו, ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי ועל פיך יישק כל עמי…" (בראשית מ"א,  ל"ט-מ').

 

אהובים-יקרים, חשוב להבין, שאילו יוסף היה זוכה לתמיכה ולשיתוף הפעולה מצד אחיו, כפי שכוון להיות מלכתחילה על-פי 'תסריט המקור' שבאקאשה (הספרייה הקוסמית), 'התערבויות הגורל', היו מכוונות את הגעתו למצרים, בדרך קלה ואוהבת, ולא קשה וכואבת כפי שקרה  למעשה, גורל הסבל והייסורים, שנגזר על יוסף, היו תוצאה ישירה לעורלת הלב של אחיו!  צדיקותו של יוסף הייתה גמורה, ומעולם לא דבק בו חטא היוהרה! דרך הענווה והטוהר אפיינו אותו בכל מקום ובכל תפקידיו: כממונה בבית פוטיפר, כמופקד על בית האסורים, וכמשנה למלך פרעה! את כל המבחנים והניסיונות, צלח יוסף בגבורה ואומץ לב! 'חסרונו', אם ניתן לכנות זאת כך, הייתה תמימותו, שנבעה מהיותו תם, במובן של טוהר וזכות, ברמה כל כך גבוהה, שבני-האדם, הלא-טהורים, לא יכולים היו לשאת ולעמוד בפניה, ועל-כן, נטו לפרשה באופן שגוי, מתוך היבטי הנפש האגואיים הצרים שלהם עצמם! שיעורו הנשמתי של יוסף היה, התמרת תמימותו הנאיבית בערות ופיכחון! הן יעקב והן יוסף, לא שעו ל'סימני האזהרה' של שנאת האחים אותו, ולא נקטו ב'אמצעי הבטיחות' המתבקשים במצב רגיש ומורכב מעין זה, בהמשך, יוסף שמודע ללחציה של אשת פוטיפר, אינו נוקט באמצעי הזהירות המתבקשים, נשאר עימה לבד  בבית,  דבר שמעניק לה 'כוח' להאשימו בעלילות שווא באין עדים.

 

אהובים-יקרים, סירוב האחים להכיר במעמדו הרוחי של יוסף, כמי שיועד על-ידי ההיררכיות הגבוהות, להיות להם אב רוחני ומורה דרך, מביא לכך, ששיעור זה, אותו מיאנו ללמוד בשעתו, נלמד עשרות שנים מאוחר יותר, בנסיבות פחות 'נעימות', נאמר זאת כך, האחים שבשעתו הפנו עורף, למי שנועד להיות להם מקור הזנה רוחי, בעל כורחם יורדים מצרימה בעקבות הרעב! שם הם פונים בתחינה לקניית מזון, בפני המשנה למלך פרעה, הלוא הוא יוסף!: "…ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית מ"ב, ו' ). דבר שבא ללמד, שהיכן שאין ערבות ישנה רעבות! יוסף, שמזהה את פעולתו המקודשת של חוק הקארמה הוא חוק הגורל, מבין שהנכון ההתפתחותית להציב לאחים "מראה טהורה", בתקווה שילמדו ויתקנו את הדרוש תיקון, לשם כך, יוסף מגייס את כוחותיו הרגשיים-הרוחניים, ושלא כמנהגו, מאשים אותם בריגול כביכול, ודורש מהם להביא את בנימין האח הקטן, בעל כורחם, האחים נאלצים, לחשוף בפניו, את מה שמשך עשרות שנים, התאמצו כל כך להסתירו ולשומרו בסוד: "ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים…והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (בראשית מ"ב, י"ג).  בהדרגה, מתחילה לחלחל בקרב האחים, ההכרה בהשפעתו של חוק הקארמה והגורל: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א) בהמשך, יהודה, שהציע למכור את יוסף כעבד לישמעאליים, בפעם הזו, לומד  בדרך הקשה, את שיעור הערבות, ומקבל על עצמו לערוב לבנימין האח הקטן, יהודה מציע עצמו כעבד ליוסף תחת בנימין: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני"…(בראשית, מד, לג),  עוד הכתוב מתאר, איך משך כל הזמן הזה, יוסף מתייסר ומתקשה לעצור את רגשותיו: "ויסב מאליהם ויבך…" (בראשית מ"ב, כ"ד) , "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויתאפק… (בראשית מ"ג, ל'-ל"א).  יוסף, שנפשו הרכה-העדינה, לא יכולה יותר לשאת את עוצמת הרגשות, חושף את זהותו בפני אחיו: "ולא יכול יוסף להתאפקויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה, ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי…" (בראשית מ"ה, א'-ג'), יוסף ממהר להרגיע את האחים, שנתקפים בהלה ופחד נוכח הגילוי, ומזדרז 'לרכך' את חומרת מעשיהם ופגיעתם בו :"ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם" (בראשית מ"ה, ה'), אצילות הנפש, כוח האהבה, החמלה והנדיבות של יוסף, נגלים יותר, עם ההתקדמות בעלילה: "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם…" (בראשית מ"ה, ט"ו), "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו וייתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו…" (בראשית מ"ז, י"א-י"ב), לאחר מות אביהם יעקב, האחים חוששים מתגובת נקם של יוסף, וגם הפעם, כפי שמתברר בהמשך, הם טועים ושוגים לגביו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו לו, ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי תחת אלוהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה…ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם" (בראשית מ"ז, ט"ו-כ"א).

אהובים-יקרים, המפגש המחודש של יוסף עם יעקב אביו, מלמד על כוח האהבה, שעוצמתו חזקה יותר מכל תלאות החיים והשתלשלויות הגורל: "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה וירא אליו וייפול על צואריו ויבך על צואריו עוד ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (בראשית מ"ו, כ"ט-ל') , לא פחות חשוב מזה, הוא תיאור ברכת יעקב לשני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, המופיע בהרחבה בפרק מ"ח, והלכה למעשה, מהווה  סיפור 'תיקון', במובן שמציג, את המודל המוסרי-הרוחני הנכון, בעניין כה רגיש ועדין זה, הנוגע לברכת אבות את בניהם. ישר-אל, למרות שראייתו כבדה לעת זקנתו, מכוונן ומונחה על-ידי הרוח, להצליב את ידיו, בבואו לברך את בניו של יוסף, ועל-ידי כך, הברכה המיועדת לבן הבכור, מוענקת דווקא לאפרים הבן הצעיר! מכאן ניתן ללמוד, שמעשה הרמייה של רבקה את יצחק, וצייתנותו של יעקב לאמו, משקפים היעדר ביטחון ואמון בדרכיה הנסתרות של הרוח, להביא לידי  מימושו והגשמתו של  הרצון האלוהי, ללא הצורך בהתערבות אנושית, שאינה פרי הכוונה עליונה!

 

אהובים-יקרים, כל אחד משלוש-עשר האחים, מייצג היבט נפשי מסוים, הן ברמה האישית והן ברמה הכלל-אנושית, אשר בעת מקודשת זו של "אחרית הימים", מבקשים את ריפויים והתמרתם, אנו כעת, באהבה ומסירות, נביא ונאיר זאת בפניכם:

ראובן– תכונות נפש של תנודתיות ונטישה,  התמרתן  בתכונות נשמה של התמדה ודבקות

שמעון– תכונות נפש של נקם וענישה, התמרתן בתכונות נשמה של מחילה וחמלה

לוי– תכונות נפש של שתקנות ואילמות, התמרתן בתכונות נשמה של ביטוי והשמעת הקול הפנימי

יהודה– תכונות נפש של כוחניות ושליטה, התמרתן בתכונות נשמה של התמסרות ושיתופיות

דן– תכונות נפש של נוחות ולקיחה לעצמי, התמרתן בתכונות נשמה של מאמץ ונתינה לכלל

נפתלי– תכונות נפש של הסתרה ופתלתלות, התמרתן בתכונות נשמה של שקיפות וישירות

גד- תכונות נפש של טשטוש וביטול העצמי, התמרתן בתכונות נשמה של בוהק ואוטונומיה עצמית

אשר– תכונות נפש של תלישות והיעדר אמון, התמרתן בתכונות נשמה של שייכות ואמונה

יששכר-תכונות נפש של קיפאון וקיבעון, התמרתן בתכונות נשמה של דינמיות ויצירתיות

זבולון– תכונות נפש של נוקשות ועיקשות,  התמרתן בתכונות נשמה של רוך וגמישות

דינה– תכונות נפש של יצריות ותאווה,  התמרתן בתכונות נשמה של תשוקה ואהבה

יוסף– תכונות נפש של תמימות ונאיביות, התמרתן בתכונות נשמה של ערות ופיכחון

בנימין– תכונות נפש של ילידיות ותלותיות, התמרתן בתכונות נשמה של בגרות ועצמאות

 

אהובים-יקרים, ייתכן ויהיו מבינכם שיפנו אלינו את השאלה: מדוע במאמר-תמסורת, שכותרתו מתייחסת למגילת רות, מוצאים הנכם לנכון, 'להתעכב' יתר על המידה, דווקא בסיפור אחר ושונה לגמרי, זה של "יוסף ואחיו"?

 

אהובים-יקרים, אלה מבניכם, שהתוודעו מוקדם יותר לתמסורותינו, יודעים, שדברינו מכווננים היטב כל העת, ואין בהם מן המקריות כלל וכלל, נהפוך הוא, תכליתם הנשגבה, חשיפה והארת מה שהיה מוצפן אלפי שנים באקאשה, קרי, בספריה הקוסמית!

 

אהובים-יקרים, האם שמתם לבכם, לדמיון ולקרבה בין דמותה  של רות, גיבורת המגילה, לבין דמותו של יוסף? והרי וודאי לכם שדמיון וקרבה אלה, אינם מיקרים כלל וכלל, ומבטאים נאמנה את הקשר הנשמתי-הישיר שבין רות המואבייה ליוסף הצדיק!  האותות והסימנים לכך רבים, ואנו כעת נאיר כמה מהם:

 

אהובים-יקרים, כפי שנאמר מוקדם יותר, צופן השם "יוסף", הנו "פיוס", במובן של נכונות לוותר ולסלוח למען קיומם של ערכים נעלים, של שלום ואחווה, בהתאמה לכך, צופן השם "רות" הנו "וותרנות": "רות", בהיפוך אותיות, מתקבל הפועל "ותר", ומהי וותרנות אם לא היכולת לוותר על רצונות ואינטרסים אישיים, למען קיומם ושמירתם של ערכים ומוסר?!

 

אהובים-יקרים, ערכם הנומרולוגי של שני השמות, יוסף ורות, הנו זהה- 12! המספר 12 מבטא אחדות שלמה, המהווה חוק יקומי נצחי בבריאה כולה, משמעותו הרוחית-הגבוהה, תדון בהרחבה בעתיד לבוא…

אהובים-יקרים, רמז נוסף, הנו מוטיב האלומות המופיע בשני הסיפורים, בחלומו הראשון של יוסף, מתואר שהוא ואחיו מאלמים אלומות בשדה (מלקטים שיבולים, אוספים שעורים), סיפור מגילת רות, מתרחש כשברקע עונת הקציר, ורות מחליטה לעשות מעשה, ויוצאת אל השדה ללקט שיבולים: " ותאמר רות המואבייה אל נעמי אלכה נע אל השדה ואלקטה בשבלים אחר אשר אמצא חן בעיניו…" (מגילת רות פרק ב', ב'), יוזמה זו של רות, מובילה אותה אל מימושו והגשמתו של גורלה הייעודי!  מכאן, שקארמה וגורל, הן תוצאה של יוזמות ומעשים, הנובעים מהנחיית הלב, ולא של התנהלות פאסיבית, היעדר מעש  וישיבה בחיבוק ידיים! והרי צופן המילה "שבלים" הנו "שבילים של לב"!!!

 

אהובים- יקרים, מסירות הנפש, של יוסף לאביו ואחיו, הינה יוצאת מגדר הרגיל, ודומה למסירות הנפש של רות לנעמי חמותה, יוסף, שאביו יעקב, שולח אותו לשכם, לדרוש בשלום אחיו, מבצע את שליחותו על הצד הטוב ביותר, ואינו חדל לחפשם עד שמוצא אותם, גם כאשר נודע לו, שהם הרחיקו לכת ונסעו לדותן: "ויאמר את אחי אני מבקש …ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דותינה וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן" (בראשית ל"ז, ט"ו-ט"ז) בהתאמה לכך, רות אינה חוסכת כל מאמץ פיזי, כדי להביא ולו מעט אוכל לה ולחמותה: "…ותבוא ותעמוד מאז הבוקר ועד עתה שבתה הבית מעט" (מגילת רות ב' , ז'), וממה שנותן לה בועז לאכול, היא שומרת לחמותה: "…ותוצא ותיתן לה את אשר הותרה משבעה" (מגילת רות ב', י"ח).

 

אהובים-יקרים, מוטיב השבע שבשובע, ומוטיב השבע שבשבועה, עובר כחוט השני בשני הסיפורים, הן של יוסף והן של רות, יוסף מופיע לראשונה, בזירת ההתרחשויות, בהיותו בגיל שבע עשרה: "אלה תולדות יעקוב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן…" ( בראשית ל"ז, ב'), בהמשך, בשני חלומות פרעה מופיע מוטיב השבע: "והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה…והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן…" (בראשית מ"א, ב'-ג'), "ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבולים עולות … והנה שבע שבולים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן" (בראשית מ"א, ה'-ו'), יוסף, בפענחו את חלומות פרעה, חושף את הקשר המקודש, שבין המספר שבע לשובע: "הנה שבע שנים באות שובע גדול בכל ארץ מצרים" (בראשית מ"א, כ"ט). בהמשך, נחשף הקשר המקודש שבין המספר שבע לשבועה: לאחר היוודע דבר היות יוסף חי, יעקב יורד למצרים, ובדרכו לשם עוצר בבאר שבע, המקום בו נשבעו וכרתו ברית אברהם ואבימלך, ומאוחר יותר, בשנית, יצחק ואבימלך: "וייסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" (בראשית מ"ו, א'), עוד מציין הכתוב, שיעקב חי במצרים שבע עשרה שנה: "ויחי יעקוב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.." (בראשית מ"ז, כ"ח), לפני מותו יעקב משביע את יוסף להביאו לקבר אבותיו: "ושכבתי עם אבותיו נשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם…ויאמר השבעה לי וישבע לו" (בראשית מ"ז, ל'-ל"א), הכתוב מציין, שמשך ימי הבכי על מות יעקב שבעים יום: "…ויבכו אותו מצרים שבעים יום" (בראשית נ', ג'). במגילת רות, נאמר על רות שהיא טובה משבעה בנים: "…כי כלתך אשר אהבתך ילדתו אשר היא טובה לך משבעה בנים" (מגילת רות ד', ט"ו).    

 

אהובים-יקרים, הצופן המקודש של  "השובע שבשבועה" מלמד, שהשובע הרוחני המעצב את זה הגשמי, מקורו בשבועה לקיים את ערכי האמת והמוסר של האור!  הן יוסף והן  רות, מתמודדים עם מצבים, שנראים חסרי תקווה ואולי לרגעים גם נעדרי משמעות ותכלית, אף-על-פי-כן, הם נותרים דבקים בערכי המוסר והאמת של האור, מתנהלים במסירות ואצילות נפש, בכל מקום ומצב. בבוא העת, באופן מפתיע ושאינו צפוי, גורלם 'מתהפך' לטובה, והם זוכים לחיים של הגשמה ומימוש, של שובע רוחני וגשמי! 

 

אהובים-יקרים, משמעותו האמתית-הנכונה, של הביטוי "אהבה ממבט ראשון",  מתייחס לאותו זיהוי  וידיעה מיידים, המופיעים אצל אדם, הרואה לראשונה אדם אחר, וחש שהוא מכירו כבר מקודם! שהרי העיניים הן לא רק חלונות לנפשו של  אדם, אלא לא פחות חשוב מזה לנשמתו!  זיהוי וידיעה  מעין אלה, עשויים לקרות  בין גברים לנשים, ו'ללבוש צורה' של אהבה רומנטית, אך לא רק, כך למשל, יש ופעמים, פוגשים הנכם ילד שאינו שלכם, אך בתוככם פנימה, הנכם חווים וחשים כאילו הוא שייך לכם!  

 

אהובים-יקרים, אצל בועז שרואה לראשונה את רות, ניצת רגש אבהי: "ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי…" (מגילת רות ב', ח'). רות תמהה נוכח היחס המיוחד-המועדף שהיא זוכה לו מצד בועז: "…ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני…" (מגילת רות ב', י'). אכן כפי שייתכן וניחשתם,  בועז הוא גלגול ישיר של יעקב אבינו! האותות והסימנים רבים ואנו נאיר כמה מהם:

 

אהובים-יקרים, שמו של יעקב נסגר באות ב', ואילו שמו של בועז נפתח באות ב', בתואם לחוק היקומי-הנצחי, שכל אחרית היא ראשית, וכל ראשית היא אחרית!

 

אהובים-יקרים, בברכת העם והזקנים לבועז, מוצפן הקשר הנשמתי הישיר של בועז ליעקב אבינו: "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים ייתן יהוה את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל …" (מגילת רות ד', י"א).

 

אהובים-יקרים, תיאור המפגש בין בועז לרות, מהווה 'סיפור תיקון' למה שארע באותם חיים קודמים: יעקב שנמנע מהתמודדות ישירה עם שנאת האחים, ולא נוקט באמצעי הזהירות המתבקשים, כדי לשמור ולהגן על יוסף מפניהם, עתה, בגלגולו כבועז, הוא פורס חסותו  על רות, מורה לה להישאר בקרבתו, ומצווה על הקוצרים לבל ייפגעו בה:"…אל תלכי ללקוט בשדה אחר וגם לא תעברי מזה וכה תדבקין עם נערותי…הלוא צוויתי את הנערים לבלתי נגעך…" (מגילת רות ב', ח'-ט').   

 

אהובים-יקרים, למעט מעשה הרמייה, של גניבת ברכת הבכור מעשיו אחיו, בעטיו נגבה מיעקב 'מחיר כבד' בהמשך חייו, הן במעשה הרמייה של לבן אותו, שנתן לו את לאה ולא את רחל, והן במעשי הבנים, שמביימים את מותו של יוסף, שהרי, ככל שמעמדו הרוחי של אדם גבוה יותר, כך נדרשים ממנו סטנדרטים גבוהים יותר, יעקב משך כל קורות חייו, מתגלה כאדם שהנו עקבי במסירותו ומוסריותו, והרי צופן השם יעקב, מלמד על אדם עקבי, ( "יעקב" בהיפוך אותיות "עקבי"). יעקב ניחן במסירות נפש, יוצאת מגדר הרגיל, כפי שבאה לידי ביטוי, בעבודתו את לבן משך ארבעה עשרה שנים, בשל אהבתו לרחל! היושר וההגינות חשובים ויקרים בעיניו, כפי שניתן ללמוד, מאותה תקרית בה לבן מאשים אותו בגניבת התרפים:"…ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי…זה עשרים שנה אנוכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי…לולי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוהים ויוכח אמש" (בראשית ל"א, ל"ו-מ"ב), יעקב ממשיך ושומר בעקביות את דרך אבותיו:"…ויזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק" (בראשית מ"ו, א'), יעקב מוחל על כבודו ומתעלה מעל רגשותיו, נוכח מעשהו של ראובן בנו, ששוכב עם בלהה פילגשו.

 

אהובים-יקרים, הכתוב מעניק לבועז את התואר "גיבור חיל": "ולנעמי מידע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" (מגילת רות ב', א'), ומהו "גיבור חיל", אם לא בראש ובראשונה וקודם לכל, אדם בעל תעוזת לב היא תעוזת הרוח?! כפי שמלמד צופן השם "בעז", מלשון גבורה, אומץ ועוז!  מדרך פנייתו של בועז לקוצרים, ניתן ללמוד על היותו איש אמונה: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים יהוה עמכם ויאמרו לו יברכך יהוה" (מגילת רות ג', ד'). בפגשו את רות, הוא מעלה על נס, את הקרבתה ומסירות הנפש  שלה לחמותה, כמו גם את בחירתה לדבוק בדרך ה': "ויען בעז ויאמר לה הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך ותעזבי את אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום ישלם יהוה פועלך ותהי משכורתך שלמה מעם יהוה אלוהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" ( מגילת רות ב', י"א- י"ב). בועז שער למעמדה הפגיע של רות, כאלמנה נוכרייה, פורס חסותו ודואג לה במסירות: "…ותשב מצד הקוצרים ויצבוט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר…" (מגילת רות ב', י"ד). בועז, שמודע לחשיבותו ורגישותו של נושא הייבום, מטפל בעניין ללא שהות: "…כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" (מגילת רות ג', י"ח), בועז מקבל על עצמו לקיים את מצוות הייבום, לא לפני שמכנס את זקני העיר, כמקובל באותם ימים, ומברר עניין זה תחילה, עם מי שדרגת קרבתו המשפחתית לנעמי גדולה משלו: "ואני אמרתי אגלה נא אוזנך לאמור קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי אם תגאל גאל ואם לא יגאל הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול ואנוכי אחריך…" (מגילת רות ד', ד'). התנהלותו הישרה וההגונה, האדיבה והאצילית של בועז, בעניין מצוות הייבום, מהווה את התרופה המוסרית-הרוחנית, הראויה-הנכונה, להתנהלותם הירודה מוסרית, של אונן ושל יהודה אביו, כפי שמתוארת בבראשית ל"ח!    

 

אהובים-יקרים, השבועה לאהבת הזולת, הנו הערך המקודש ביותר, כפי שהיטיב ללמד זאת, רבי עקיבא באומרו: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה"! רבי עקיבא, נשמה נאצלה-נשגבה, שצופן שמו, מלמד על היותו גלגול ישיר של יעקב אבינו: "עקיבא", בהיפוך אותיות "יעקב" והאות א' ראשיתה של המילה  "אבינו"! זאת ועוד, בדומה ליעקב אבינו גם רבי עקיבא היה רועה צאן…

 

אהובים-יקרים, בחירתה של רחל אשת רבי עקיבא, ללכת אחר צו ליבה, ולהינשא לעקיבא, עני מרוד, במחיר וויתור על חיים של נוחות ומעמד בחיק משפחתה, כמו גם חושיה הנבואיים, שידעו לזהות נכונה את הפוטנציאל הנשמתי החבוי בעקיבא, מלמדים, שרחל אשת רבי עקיבא היא גלגול נשמתי-ישיר של "רות המואבייה" ושל "יוסף הצדיק", ומספקים 'הצצה' חדשה-נוספת לאופן שבו עובד "המטריקס הקוסמי", ופועלים חוקי הקארמה והגורל… והרי, אלמנט מרכזי במערכת "האותות, הסימנים והמופתים", שנשמה טרום לידתה 'מכינה' מבעוד מועד, ושמסייע  לה במהלך חייה בממד הארצי, 'להתעורר' לחתימתה הנשמתית-הייעודית, שייכים לנושא  השמות, כך למשל, עקיבא נולד לאבא ששמו "יוסף", על-מנת לעורר בקרבו את זיכרון החתימה הקארמתית המקודשת עם אותה נשמה של "יוסף הצדיק", שבחייו הקודמים בדמות "יעקב אבינו" הייתה בנו, ובחייו בדמות עקיבא היא זיווגו האמתי,  ואף עוטה על עצמה את השם "רחל" כעדות נוספת לחיבור הקארמתי המשותף של שניהם לרחל אימנו!

 

 

אהובים-יקרים, בתום מאמר תמסורת מקודש זה, אנו מבקשים לברככם, ביום זה של  חג השבועות הוא חג השבועות (מלשון "שבועה" ברבים), בקיומן ביתר-שאת, של שבועות האחווה ושותפות הגורל, הן בקרב עם ישר-אל והן בקרב כלל המין האנושי, כמקור לשובע רוחני וגשמי!

אמן כן יהי רצון!