חג החירות: החופש שבמחויבות אמת לחזון הנשמתי-המוזהב!

 

"אחוות האור"

3 אפריל, 2015

עריכה מחודשת: 22 אפריל 2016, 10 אפריל 2017

הקדמה

אהובים-יקרים, לרגל פסח תשע"ו, חפצים אנו לסייע בעדכם, ביצירת "סדר חדש", אשר תכליתו הנעלה "השלמת התצרף", קרי, הארת הקשר הקארמתי-הנסתר שבין שלוש הדתות-יהדות, נצרות ואסלאם! לראשונה, מזה עידן שלם, מוסרים הצעיפים, ומתגלים המיידעים אודות זהויותיו התנכיות הנסתרות של "משה רבנו", כלומר, היותו גלגול נשמתי-ישיר של "האדם הראשון", "איוב", "אברהם אבינו", ושלאחר מכן של "שמואל הנביא" ו"אליהו הנביא", אם לא די בכך, נחשפים מיידעים נוספים, המתייחסים לקשר הנשמתי-הסמוי שבין משה לישו, הקשר הנשמתי-הסמוי שבין "מרים הנביאה" ל"מריה הקדושה", צופן ההתגלות בטבילת ישו ו"השילוש המקודש", והקשר הנשמתי-הנסתר שבין "עמרם" (אבי משה, אהרון ומרים) לנביא מוחמד!!

בברכת "סדר חדש" שתכליתו הנשגבה-מקודשת "איחוד מחדש" של קבוצות ועמים, דתות ולאומים, והרי צופן "פסח" הנו רש"י תיבות של "פה סדר חדש"!

אמן כן יהי רצון!

 

נשימה מוזהבת  

 נר מרקד בקודש הקודשים של מקדש לבך,

משחר הבריאה אני איתך!

נשמי אותי אהובה פנימה,

כמו אז מימים ימימה,

אמציני ברוך אל חזך,

וראי איך ניצת-נגלה חזונך!

 

אהובים-יקרים, בעת הזו, חפצים אנו לסייע במיצובכם התדרי-התודעתי הנכון, וביצירת אותה רמה של התאמה וסנכרון ל"מסכת הורדות האור", המואצלת אל מרחבכם הארצי-האדמתי, במועד מקודש זה, של חג הפסח, בעת הרת גורל זו של "אחרית הימים" ומעברי עידנים, בעוצמות שלא נודעו כדוגמתן בעבר! הולמות זו הכרחית להאצת התפתחותכם, ולכיולכם לנתיב הנשמתי-הייעודי, האישי  והקולקטיבי!

 

אהובים-יקרים, הוד-קדושתו "עטור הלב" משה, שצופן שמו "משה", בסיכול אותיות "השם", אחד מכינוייו של האלוה, מלמד על מעמדו הנשגב, ועל היותו "איש החזון", הווה אומר, בן-אנוש אשר כל הווייתו ופועלו תכליתם הנשגבה-המקודשת אחת- איחוד שמיים לארץ! סוד ייחודו וגדולתו של משה, שבשונה משאר הנביאים אשר תיארו בדברי נבואתם חזון כללי, "תורת משה" מציגה דרכי מימוש ויישום מפורטים של החזון, קרי, האידיאה, במילים אחרות, "תורת משה" אינה בגדר 'תיאוריה', אלא דרך רוחנית מעשית-יישומית! משה, מצווה לעלות אל ההר, אקט סמלי-מקודש המבטא את החיבור לשמימי-הנשגב, ומטבורו של ההר הנושק למרומים, 'להוריד' את תורת האמת והמוסר של האור, אל המרחב הארצי-האדמתי עבור משפחת בני-האדם!

 

אהובים-יקרים, במעמד הר סיני, "סיני" בסיכול אותיות "ניסי", הווה אומר, מעמד שהנו מעבר לחוקי הטבע השוררים בפלנטת ארץ, הוצפנו מבעוד מועד "זרעי האור", על-מנת שבוא העת ייכון ויתממש חזון הגאולה הוא חזון "אחרית הימים"!

 

אהובים-יקרים, משה, מגדולי מתקדשי האמת שהתהלכו אי-פעם על אדמה מקודשת זו, קיבל על עצמו להביא את בשורת חזון הגאולה לא רק לעם שלם אלא לאנושות שלמה! משה היה הראשון לפסוע בדרך, ולהורות את תורת האמת והמוסר של האור לבני-האדם, לאחר אותה נפילה אל תודעת החומר-המוגשם!

 

אהובים-יקרים, הוד-קדושתו משה, הכיר היטב את הכוח הבורא-היוצר המצוי בקדושת הדיבור הגשמי, תיאורו כ-"כבד פה" מלמד, שאותה מגבלה שבפיזי 'שירתה' נאמנה את אותה תכלית רוחית- עליונה של מתן כבוד לפה, במובן של ערות ותשומת לב לדיבור, מכאן שחג הפסח מבקש לעורר בכל אחד ואחת מכם, דיבור התואם את מוסר ה', במובן של דיבור אוהב וחומל, כפי שנרמז בצופן השם "פסח" מלשון "פה חס" (פ'-פה, "סח"- בסיכול אותיות "חס").      

אהובים-יקרים, כפי שמתואר בסיפור המקראי, הוד-קדושתו משה לא פעל לבדו, לצדו ניצבו שני אחיו, משרתיו המסורים-הנאמנים: מרים "אשת הנבואה", ואהרון "איש הכהונה": מרים הנביאה מגלמת את ראיית המציאות הרוחית שמעבר למציאות הפיזית-הגשמית, אהרון הכהן מגלם את היכולת 'לתרגם' את הרוחי-הנשגב לעשייה בממד הפיזי-הגשמי, והרי לכם הצופן המקודש של המשולש המוזהב: הקדקוד העליון מקושר לערך של "חזון", הקדקוד הימני מקושר לערך של "נבואה", והקדקוד השמאלי, מקושר לערך של כהונה,  בצירופם יחדיו, נולד הפועל "חנך", הווה אומר, חניכה!

 

אהובים-יקרים, במעמד הר-סיני, נפתחו לראשונה שערי החניכה וההתקדשות, עבור יחידים וקבוצות, אשר בעת הרת גורל זו של "אחרית הימים" ומעברי עידנים, הנם מואצים ומועצמים עד מאוד, ומבקשים לבוא לידי סיום והשלמה!

 

אהובים-יקרים, הוד-קדושתו משה, אינו עבר אלא הווה חי ועתיד, ופועלו רב מאי-פעם על פני אדמה מקודשת זו וגם בממדים נוספים! "ספר הספרים" אינו ספר עבר והיסטוריה כפי שרבים מכם נוטים לסבור בטעות אלא, ספר חיים של חזון ועתיד, והנו רלוונטי להיום יותר מאי-פעם בעבר!

 

אהובים-יקרים, בעת הזו של "אחרית הימים" ומעברי עידנים, נפתחות לראשונה אותן 'מגירות' באקאשה (הספרייה הקוסמית) החושפות ומאירות באופן שלא נודע כדוגמתו בעבר את שמוצפן בכתבי הקודש אנו, באהבה ומסירות, מבקשים להסיר את הצעיף מעל זהויותיו התנכיות-הנסתרות של אותו נבחר-אל, נשגב-נאצל, הידוע והמוכר מהכתובים ומההגדה בדמות "משה רבנו"!

 

 

הארת זהויותיו התנכיות-הנסתרות של "משה רבנו"

אהובים-יקרים, ממקום מושבינו שברוח, עדים אנו לקושי שמתעורר אצל רבים מבניכם, בנוגע לאותו חלק בסיפור המקראי, המתאר את הוד-קדושתו משה, צופה על הארץ המובטחת, ארץ שלא הורשה לבוא בשעריה! מה שאינכם יודעים, ואנו מסירים את הצעיף, שהוד קדושתו משה 'נכנס' לארץ המובטחת כמה וכמה פעמים, כל פעם תחת 'מלבושים' ו'מעטים' שונים, בתואם לסוג השליחות ואתגרי התקופה בה פעל!

 

אהובים-יקרים, קודם שנחשוף את זהויותיו הנסתרות, ואת גלגוליו המקראיים של "משה רבנו" לאחר התממשותו כ-"משה",  נכון וראוי, שנאיר תחילה את גלגוליה התנכיים, של נשמה כה אהובה ומיוחדת זו,  טרום התממשותה בדמות "משה רבנו"!

 

אהובים-יקרים, משך אלפי שנים, רבים הם בני-האדם, שנשאו עיניהם אל-עבר אותו סיפור המופיע בכתובים, המתאר את קורותיו של איוב,  והרהרו בליבם: האם אמת הדבר או שמא משל ואגדה? הנפש האנושית הזדעזעה, נוכח סיפור המעשה, המתאר את איוב, איש צדיק וירא ה', ואת המכות שפקדו אותו, פעם אחר פעם, עד שהותירו אותו חסר כל! בשלה העת, להסיר את מעטה המסתורין האופף את דמותו של איוב, ולהכריז בריש גלי: איוב הוא אמת ואינו פרי יצירה דמיונית!

 

אהובים-יקרים, איוב מהווה סמל ומופת לאמונה שאינה תלויה בדבר! מסירותו וצדיקותו של איוב גמורים ושלמים משך כל ימי חייו! איוב, שבתחילת הסיפור, נתברך בגורל טוב ומעמד רם מכל בני-האדם:"…ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם" (איוב א', ג'), בבנים ובנות, עבדים, עושר ורכוש גדול מאוד, אינו מתפתה לחיים של נהנתנות וראוותנות, ושומר על מידות הענווה, הטוהר, המוסר, והאמונה ברוחי הנשגב! בהמשך, כשהאסונות מכים בו בזה אחר זה, למרות צדיקותו, וללא סיבה נראית לעין, אין הוא מתפתה ליפול לרגשות של כעס, ספקנות ותרעומת, וממשיך לדבוק באמונתו! אמונתו של איוב היא מעל מציאות חייו הגשמיים-הארציים, ואינה תלויה בהם! כפי שניתן ללמוד, מדברי תוכחתו לאשתו, שמסיתה אותו להתריס נגד האלוהות, ו'לגאול' עצמו מייסוריו :" ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלוהים את הרע לא נקבל בכל זאת לא חטא איוב בדבריו"  (איוב ב', י') יחד עם זאת, דמותו של איוב, רחוקה מלהיות של "צייתן- עיוור", איוב, שנשאר דבק באמונתו בבורא, נשאר נאמן לאמת הפנימית שלו לפיה לא חטא, וממקום טהור-שלם זה, הוא מעלה בכנות ואומץ לב יוצאי דופן את השאלה הקשה מכל- למה? איוב, אינו נכנע ללחצם של רעיו, שמנסים להיאחז בהסבר הגיוני-שכלי, כדי 'להצדיק' את דרכי הבורא, ללא הצלחה, הם מנסים לערער את ביטחונו של איוב בטענה שבוודאי חטא מבלי לדעת, ושלא ייתכן אדם שהוא נקי מכל רבב שאינו חוטא כלל. בהמשך הסיפור, מתואר מעמד של שיחה בין איוב לאלוהות, איוב מבקש לדעת את הסיבתיות הרוחית-הגבוהה לשרשרת האסונות שפקדה אותו, האלוהות אינה נענית לבקשתו של איוב במקום זאת, מזכירה לו את מעמדו כבן-אדם אשר במסגרת חייו הארציים-הגשמיים חוקיות הבריאה ודרכי הבורא נסתרים ונעלמים ממנו: "איפה היית ביסדי-ארץ"…(איוב ל"ח, ד'), "הידעת חוקות שמים אם-תשים משטרו בארץ" (איוב ל"ח, ל"ג). יחד עם זאת, מהמשך סיפור המעשה ניתן ללמוד, שהאלוהות מצדדת באיוב ומוכיחה את התנהגותם של רעיו: "…ויאמר יהוה אל-אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (איוב מ"ב, ז'), האלוהות מעלה ומרוממת את איוב למעמד הנשגב-המקודש של "עבד ה'", שמשמעותו המוצפנת "בעד ה'" ("עבד" בסיכול אותיות  "בעד"), הסיפור נחתם בכך, שהאלוהות משיבה לאיוב את כל שהיה לו ואף מעבר לכך: "ויהוה ברך את אחרית איוב מראשיתו…" (איוב מ"ב, י"ב).

 

אהובים-יקרים, סיפורו של איוב מלמד, שהאלוהות אינה חפצה בבני-אדם "צייתנים- עיוורים", אלא בברואי-אל "מאמינים-מתמסרים"! צייתנות ועיוורון מקורם בהיבטי נפש נמוכים של תלות וחולשה, פחד ונפרדות, לעומתם, אמונה והתמסרות, מקורם בעצמאות ועוצמה רוחניים,  ובקשרי אהבה ואחדות עם הבריאה והאל!

 

אהובים-יקרים, שאלה שראוי ונכון לשאלה: מה הייתה תכליתו הנעלה-המקודשת של הניסיון קרי, "המבחן הרוחי", שאיוב צלח בתעוזה ואומץ לב? בכתובים מתוארת אותה  'התערבות' שבין הבורא לשטן, תיאור זה מעלה את השאלה, מה הייתה תכליתה הרוחית- הגבוהה של התערבות זו?

 

אהובים-יקרים, אותו "מבחן רוחי" אשר האלוהות ניסתה בו את איוב, נועד להוות "שלב מכשיר-מקדים" של אותה נשמה, אהובה-נשגבה, לקראת גלגולה שלאחר-מכן  בדמות "אברהם אבינו", ולקראת שליחויותיה העתידיות הנוספות אשר תמציתן המקודשת הנה גאולה של עם ושל אנושות שלמה, כפי שנרמז בכתובים: "…ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית י"ב, ג').

 

אהובים-יקרים, האם יכולים הנכם לשער בנפשכם את גודל השמחה, ששררה בעולמות של מעלה, נוכח צליחתו של איוב את המבחן הרוחי? לא ניתן לתאר במילים את השמחה נוכח הימצאות נשמה ראויה-מתאימה לכהן בתפקיד "אבי האנושות", לא רק במובן הפיזי-הגשמי, אלא בראש ובראשונה וקודם לכל, במובן המוסרי-הרוחי! שהרי, תמציתה המקודשת-הנשגבה של שליחותו של "אברהם אבינו" הייתה, להורות את "תכנית האב" היא "תכנית המקור" לעם שלם וממנו לעמים ואומות רבים! זוהי המשמעות האמתית-הנכונה של היות עם ישר-אל "אור לגויים"- תפקיד הנושא אחריות לגורלם ורווחתם של כלל המין האנושי!  'אברהם אבינו" היה הראשון להביא את בשורת האמונה בקיומו של אל אחד מופשט,  לאחר אותה נפילה תודעתית אל עבודת האלילים, שפשטה בקרב רובו ככולו של המין האנושי בעשותו כן, "אברהם אבינו" הניח את אבני היסוד לכינונה והיווסדותה של אנושות חדשה, ולהחלתו של תהליך אבולוציוני, שמשכו אלפי שנים, ושבעת מקודשת זו של "אחרית הימים" נמצא בעיצומו!

 

אהובים-יקרים, צופן השמות "איוב" ו-"אברהם" מלמד על הקשר הנשמתי הישיר בין השניים, כמו גם על מהות תפקידם ושליחותם! בשם "איוב", מוצפנת המילה "אב", ואותיות האלוה: י' ו- ו', באופן דומה, גם השם "אברהם" נושא את המילה "אב" כפי שמופיע בכתובים: "..והיה שמך אברהם כי אבהמון גויים נתתיך" (בראשית י"ז, ה').

סימנים ואותות נוספים, המצביעים על הקשר הנשמתי-הישיר המקודש, שבין "איוב" ל"אברהם אבינו":

הן איוב, והן אברהם אבינו, במעמד של שיחה והתדיינות עם האלוהות,  איוב, בעניין גורלו שלו, ואברהם בעניין גורלם של אנשי "סדום ועמורה", משתמשים בביטוי "עפר ואפר" כדי לתאר את מעמדם, תיאור זה ממחיש, את ההכרה התודעתית אליה הגיעו לפיה, במסגרת חייהם האנושיים-הארציים הבנתם מוגבלת, ונמנעת מהם התפיסה הרוחית השלמה-המלאה: "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מ"ב, ו'),  "ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר" (בראשית י"ח, כ"ז), והרי, מטבעות לשוניים מהווים סוג של 'הטבעה רוחית', מעין "החותם הנשמתי" של האדם, במובן שמשקפים הם את  הסף התודעתי בו מצוי! מכאן, שמילים הן  'מעטפות' קרי, צורות גשמיות נושאות תדר ותודעה!

רמז נוסף המופיע בכתובים הנו, שימוש במטבע לשוני זהה כדי לתאר שהן איוב והן אברהם מתו בשיבה טובה, רוויה נחת, ושובע רוחי-גשמי: "וימת איוב זקן ושבע ימים"( איוב מ"ב, י"ז), "..וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע…"( בראשית כ"ה, ח').

 

אהובים-יקרים, איוב אשר בחייו נדרש להשלים עם העובדה כי בקשתו להבין את רזי האל וצפונות הבריאה לא נענתה, בגלגול בדמות "אברהם אבינו" מרומם על-ידי האלוהות, ומועלה למעמד של שותף אמת בבריאה! בפרק ט"ו שבספר בראשית מתוארת ההתגלות האלוהית לאברהם, בה נחשפים בפניו סודות הבריאה: "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט-נא השמימה וספר הכוכבים"…(פסוק ה'). אין זה מקרי, שבספר היצירה, הדן ביסודות מהם נברא העולם, מופיע אברהם אבינו: "וכיון שראה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכול הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (ויקיפדיה, 2015 ) מאוחר יותר בפרק י"ח, האלוהות הרואה באברהם "שותף אמת", בוחרת להכניסו בסוד העניינים אודות גזר דין ההשמד על סדום ועמורה: "ויהוה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה" (פסוק י"ז).

 

אהובים-יקרים, גאולה מתרחשת רק לאחר שהאגו יוצא לגלות! במילים אחרות, התפתחות רוחנית ועלייה בתודעה הנם פרי שחרור של השעבוד לתודעת האגו החשוכה, המזוהה עם הממד הגשמי-החומרי! הצו האלוהי, לאברהם אבינו, המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פס' א': "ויאמר יהוה אל-אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל-הארץ אשר אראך", תכליתו הנעלה-הנשגבה אחת- להעביר את מי שנועד לכהן בתפקיד "אבי האומות" קרי, מייסדה של אנושות חדשה, תהליך חניכה והתקדשות אשר תמציתו הרוחית-הנשגבה "לידה מחדש"! על-מנת לאפשר את לידתה של עצמיותו הנשמתית, אברהם נדרש 'לצאת לגלות' כלומר, לעזוב את כל המוכר והידוע לו בחייו הגשמיים-הארציים: מקום מגורים, משפחה, התרבות והשפה עליהן גדל והתחנך, ולנוע אל-עבר "עולם חדש" שונה בתכלית- עולם אשר בבסיסו מונחת תודעת האל האחד המופשט!  אברהם, שבגלגולו שלאחר מכן בדמות "משה רבנו" נועד להעביר מגלות לגאולה עם שלם, נדרש ליישם את "תורת האור" תחילה בחייו האישים-המשפחתיים, בתואם לסדר האלוקי לפיו, שליחי אל מצווים ליישם את אורחות הדרך הרוחנית קודם בתוך המעגל האישי-המשפחתי ורק לאחר מכן במעגל החברתי-הקהילתי! שהרי, מהותה המקודשת של כל דרך אמת רוחנית הנה תנועה מהפנים החוצה!

 

אהובים-יקרים, אודות הקשר הנשמתי הישיר בין "אברהם אבינו" ל-"משה רבנו", ניתן ללמוד מאותות, סימנים ורמזים המוצפנים בכתובים, אנו נאיר כמה מהם:

האות הראשון נמצא בצופן השמות "אברהם" ו-"משה", השם "אברהם" נסגר באות מ', ואילו השם "משה" נפתח באות מ',  בתואם לחוק היקומי-הנצחי לפיו: כל אחרית היא ראשית וכל ראשית היא אחרית!

אות נוסף נמצא באופן הפניה של האלוהות אל אברהם ואל משה ובתגובה הזהה מצדם: "ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" (בראשית כ"ב, י"א). "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני (שמות ג' ד'), בשני המקרים, האלוהות קוראת פעמיים בשמם, דבר הבא ללמד על חיבה יתרה ואהבה מיוחדת כלפי נשוא הפניה. המילה "הנני", המופיעה הן בתשובת אברהם והן בתשובת משה, מלמדת על מצב פנימי-פסיכולוגי שהאדם הגיע אליו, של מסירות והכנעת עצמיות האגו-הארצית לטובת העצמיות הנשמתית-האלוהית!

סימן נוסף הנו מוטיב "הגלות והגאולה" המהווה יסוד מהותי-מרכזי הן בשליחותו של אברהם והן בשליחותו של משה: אברהם, בעקבות הצו האלוהי, עוזב את ארצו מולדתו ויוצא לגלות, משה שזכה לגדול בארמון פרעה במעמד של "נסיך מצרים", נוכח סבלם-עבדותם של אחיו ואחיותיו העבריים, 'מגלה' עצמו מחיי המלוכה ובורח למדיין, מוטיב הגלות המופיע בשני הסיפורים, הנו בראש ובראשונה וקודם לכל, הגליה רוחית כלומר, הגליה של תודעת האגו הארצית, השואפת לחיים של  נוחות, בטחון ומעמד, לטובת גאולת העצמיות הנשמתית וקיום הרצון האלוהי! הן אברהם אבינו והן משה רבנו, בחרו במחויבות אמת לשליחות ולחזון הנשמתי-המוזהב, על-פני חיים של נוחות ומעמד!

רמז נוסף, קשור בעובדה שהן אברהם והן משה עסקו ברעיית צאן, רעיית הצאן בימי-קדם היוותה 'מבחן רוחי', ושלב "מכשיר-מקדים" בחייהם של נבחרי-אל לקראת מילוי שליחותם! אין זה מקרי, שנבחרי-אל נוספים כגון: הבל, יצחק אבינו, יעקב אבינו, יוסף הצדיק, שאול המלך, דוד המלך והנביא מוחמד כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו רועי צאן! ברוב המקרים, רעיית הצאן התנהלה באזורים מדבריים הרחק מבני-אדם, דבר שאפשר לרועה הצאן להימצא בהתבודדות משך פרקי זמן ארוכים, לפתח ולטפח את רגש הקרבה והאחדות עם הבריאה והאל, זאת ועוד, ברעיית הצאן נבחן האדם במידות, תכונות ויכולות, המכשירות את הקרקע להנהגת אמת: חמלה ומסירות, אחריות והובלה! תפקיד הרועה, לדאוג לכל צורכו ומחסורו של הצאן, החל מדאגה למזון, מים, המלטות, גז, ועד הובלה של הצאן למקום מבטחים, ולעיתים אף הצלתו מפני סכנות שבדרך, לבד, הרחק מסביבתם של בני-אדם, הרועה יכול לנהוג עם הצאן כאוות נפשו, אם באכזריות ואם במסירות נפש, הואיל והצאן תלוי אך ורק בחסדיו של הרועה.

אות אחר קשור בכך, שנדבך חשוב בפעילותם הרוחית סבב סביב מקומות הררים: אצל אברהם אבינו, ניתן למצוא את הקשר להר מוריה, בניסיון "עקידת יצחק", ואצל משה רבנו, ניתן למצוא את הקשר להר סיני, במעמד מתן "לוחות הברית", ולהר נבו, שם צפה על הארץ המובטחת ומת, בשני המקרים האקט הפיזי של העלייה להר מבטא עלייה בתודעה וחיבור לממדים העליונים!

רמז נוסף ניתן למצוא, בשעה שעומדים על הסיבתיות האמתית-הנכונה, בעטיה בחר הוד-קדושתו משה, לצרף ליציאה ממצרים את הקבוצה הקרויה בכתובים "ערב רב", אף-על-פי ולמרות שלא היו מבני העברים: "וגם ערב רב עלה אתם" (שמות י"ב, ל"ח ), ההתוודעות לקשר הנשמתי-הישיר בין "משה רבנו" ל"אברהם אבינו", מבהירה את החמלה שניצתה בליבו של משה כלפי אותו "ערב רב", שהרי מזרעו המה! משה, שהיה ער לנפילה הרוחנית-המוסרית של האימפריה המצרית שלאחר 'עידן יוסף', בכוח החמלה, שהיותה את סימן ההיכר שלו עוד מגלגולו כאברהם אבינו (ראה ערך "סדום ועמורה"), בחר לצרף ליציאה ממצרים את אותו "ערב רב", ועל-ידי כך, להעניק גם להם את ההזדמנות לגאולה!

אות אחר-נוסף, נמצא בחזיון האלוהי בבראשית פרק ט"ו, אשר בו מוצפנים גלגולו ושליחותו העתידיים של אברהם אבינו: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי-כן יצאו ברכש גדול" (פסוק י"ג-י"ד). בבראשית י"ג, פס' י"ד-ט"ו, האלוהות מראה לאברהם את חזון "הארץ המובטחת": "ויהוה אמר אל-אברם…שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם", לימים, יהיה זה משה שצופה ממרומי הר נבו על הארץ המובטחת: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו יהוה את כל הארץ…" (דברים ל"ד, פס' א'). בבראשית י"ג, פס' י"ז, האלוהות מורה לאברהם להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". לימים, יהיה זה משה שישלח את 12 המרגלים לתור את הארץ, ממדבר צין בדרום ועד חמת בצפון: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ" (במדבר י"ג, ג'). בשני המקרים, האקט הפיזי של הליכה לאורך גבולות הארץ, מהווה טקס רוחי של חניכה והתקדשות, במובן של קידוש הארץ עבור העם הנבחר, עם שתפקידו הרוחי-הייעודי להיות "אור לגויים", והרי, כל "עבודת אור" צריכה מרחב פיזי-גשמי, הווה אומר, "כלי" ראוי ומתאים להתקיים בו!  

אהובים-יקרים, כפי שנאמר מוקדם יותר, צופן השם משה הנו "השם", אחד מכינוייו של האל, באופן דומה, גם צופן השם "שמואל", הנו בעל משמעותו זהה: "שמו"= השם שלו, "אל", זהו אחד הרמזים המצביעים על הקשר הנשמתי-הישיר בין "משה רבנו" ל"שמואל הנביא", אנו, באהבה ומסירות, מביאים אותות וסימנים נוספים, המלמדים על קשר נשמתי נסתר-נשגב-מקודש זה:

בדומה לאברהם ומשה, גם אצל שמואל האלוהות פונה וקוראת בשמו פעמיים: ויבא יהוה ויתייצב ויקרא כפעם-בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך" (שמואל א' ג', י').

העמלק נלחם בבני ישראל בצאתם ממצרים, והכה באכזריות את החלשים- הנחשלים, אלה שהלכו בסוף המחנה והזדנבו מאחור, בתגובה למעשהו הנתעב של עמלק האלוהות מצווה את משה למחות את זכרו מעל פני האדמה: "ויאמר יהוה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (במדבר י"ז, י"ד). לימים, יהיה זה שמואל הנביא, שיוציא להורג את אגג מלך עמלק, לאחר ששאול המלך הפר את הצו האלוקי, פעולה זו, מהווה "סגירת מעגל", כלומר, "השלמת קארמה" מאותם חיים קודמים בהם שמואל הנביא התממש בדמות "משה רבנו"!

 

אהובים-יקרים, משמעותם המוצפנת של שלושת השמות: "משה", "שמואל" ו-"אליהו" זהה! בשם "אליהו", מוצפנים שמות האלוה: "אליהו"="אל" ו-"יהו", שלושת האותיות הראשונות של השם המפורש! דבר זה בא ללמד על הקשר הנשמתי-הישיר, שבין אליהו הנביא, שמואל הנביא ומשה רבנו! אצל שלושתם מופיעים מוטיבים דומים:

משה רבנו, שמואל הנביא ואליהו הנביא נודעו ביכולתם לחולל ניסים שקשורים ביסוד המים ("יסוד"= "אדוני סוד"). משה מחולל את מכות הדם והברד במצרים, קורע את ים סוף לשניים: "ויט משה את ידו על הים …ויבקעו המים" (שמות י"ד, כ"א), ומוציא מים מן הסלע במדבר. שמואל הנביא מוריד מטר: "ויקרא שמואל אל יהוה ויתן יהוה קלת ומטר ביום ההוא…" (שמואל א' י"ב, י"ח). אליהו הנביא, עוצר את הורדת מי הגשמיים (בתגובה על עבודת האלילים שפשטה בעם), ובוקע את נהר הירדן לשניים:"ויקח אליהו את אדרתו וגלם ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה" (מלכים ב' ב', ח') .

בדומה לאברהם ומשה, גם אצל אליהו הנביא נדבך חשוב בפעילותו הרוחנית נקשר למקום של הר, על הר הכרמל התרחש העימות בין אליהו הנביא לנביאי הבעל, זאת ועוד, הן במעמד הר סיני והן במעמד הר הכרמל יסוד האש היווה מרכיב דומיננטי: "והר סיני עשן כלו אשר ירד עליו יהוה באש…" (שמות י"ט, י"ח), "ותפל אש יהוה ותאכל את העלה…" (מלכים א' י"ח, ל"ח).     

הן אצל משה והן אצל אליהו הנביא ניתן למצוא זיקה להר סיני ולמספר 40 שמסמל התעלות וטרנספורמציה! משה עולה להר סיני ונשאר ארבעים יום ולילה: "…ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כ"ד, י"ח), אליהו הנביא בורח מאחאב ומסתתר בחורב הוא הר סיני! ושלא במקרה, הדרך לשם אורכת ארבעים יום: "וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוהים חרב" (מלכים א' י"ט, ח').

גם משה וגם אליהו הנביא מסיימים את חייהם הגשמיים-הארציים באופן שאינו רגיל ואפוף מסתורין, אצל שניהם מופיע מוטיב של "עלייה", משה עולה אל הר נבו ומת בפסגת ההר, אליהו הנביא "עולה בסערה השמים" (מלכים ב', פרק ב', י"א).   

אהובים-יקרים, האם שמתם לבכם לכך, שסיפור ההגדה נפתח בדמותו של "משה רבנו" ונחתם בדמותו של אליהו הנביא?! והרי לכם אות נוסף…       

 

אהובים-יקרים, טרום לידתו של משה, התנבאה מרים אחותו על הולדתו של "הגואל", מי שעתיד להושיע את העם העברי מנחת זרועו הקשה-האכזרית של פרעה ומהשעבוד למצרים, מה שאינכם יודעים ושאינו מופיע בכתובים, שפרעה היה מתקדש בעל מעמד רוחי גבוה, והתבשר מבעוד מועד על-ידי ההיררכיות הבריאתיות, ש"בית הספר הרוחני" הבא עתיד לעבור מהעם המצרי לעם העברי, בהובלתו של מנהיג רוחי חדש, שעתיד להיוולד לעם העברי! פרעה, ממקום של תאווה למעמד, שררה ושליטה, הפנה עורף לרצון האלוהי, כפי שנרמז  בצופן השם "פרעה" מלשון "ערף ה', פרעה, שראה במנהיג שעתיד להיוולד 'מתחרה' למעמדו, ציווה להשליך ליאור כל בן שייוולד לעם העברי! זוהי הסיבה האמיתית-הנכונה לגזרת פרעה, ולא כפי שמובא בכתובים, או ליתר דיוק, כפי שפרעה עצמו 'נימק' זאת בעיני עושי דברו ועמו שלו, כביכול מחשש למלחמה מבית, שהרי, העם העברי היווה קבוצה קטנה ושולית אל מול אותה מעצמה מצרית, יתרה מזאת, אם אכן היה אמת בדבר, שהעם העברי היווה סכנה ממשית לעם המצרי, מדוע לא ציווה פרעה להוציא להורג גם את ילדי העבריים בני השנתיים, הארבע והשש? למרבה הצער, 'מומחיות' זו של פרעה להוליך שולל ולהתל באנשים סביבו, "פרעה" מלשון "פה רע", מאפיינת אותו בגלגוליו התנכיים האחרים כמו גם בגלגולו בחיים אלה! (ראה מאמר-תמסורת: "השואה וגלגוליו התנכיים של היטלר: השומר אחי אנוכי?").

 

הארת הקשר הנשמתי הנסתר שבין "משה רבנו" לישו

אהובים-יקרים, ערי הלב שבניכם וודאי הבחינו באותה רמיזה המופיעה במאמר-התמסורת : "צופן גמר חתימה טובה ואחרית הימים" אודות הקשר הנשמתי הנסתר שבין משה לישו! בשלה העת, להסיר את המעטה, מעל שתי דמויות נאצלות-נשגבות אלה, ולהאיר באור האמת את הקשר הקארמתי-המקודש, שבין משה, דמות מרכזית ביהדות,  לבין ישו, דמות מרכזית בנצרות!

 

אהובים-יקרים, בסיפור הולדת ישו מוצפנים אותות, סימנים ומופתים המצביעים על כך, שישו הנו גלגול נשמתי-ישיר של "משה רבנו", אנו, באהבה ומסירות, נאיר כמה מהם:

כשם שאצל משה, מוטיב "הגאולה" מהווה יסוד מרכזי בשליחות, והשם  "הגואל" הנו אחד מכינוייו, השם "ישוע" הנו נגזרת מאוחרת-מקוצרת של השם "יהושע", ומהו "יהושע" אם לא "ישועה"! יתרה מזאת, שלוש האותיות הראשונות של השם המפורש, שסוגרות את השם "אליהו", הן אלו הפותחות את השם "יהושע", בתואם לחוק היקומי-הנצחי לפיו, כל אחרית היא ראשית וכל ראשית היא אחרית!

לסיפור הולדת משה קדמה נבואת מרים אחותו, שעתיד להיוולד לאמה בן, שיגאל את העם העברי, באופן דומה, גם להולדת ישו קדמה בשורת המלאך גבריאל למרים אמו, על שעתידה היא להורות בן מרוח הקודש: "ויאמר לה המלאך אל תיראי מרים כי מצאת חן לפני האלוהים, והנך הרה וילדת בן וקראת את שמו ישוע" (לוקס א', ל'-ל"א).

סיפור הולדת משה, מתרחש כשברקע גזרת המלך פרעה להמית את הזכרים הנולדים לעם העברי, בעקבות כך, אמו יוכבד שמה אותו בתיבה, ואחותו מרים ניצבת לשמור עליו: "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא…ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור, ותתייצב אחותו מרחק…" (שמות ב', ג'-ד' ), באופן דומה להפליא, גם סיפור הולדת ישו מתרחש כשברקע גזרת המלך הורדוס להמית את כל הילדים בבית לחם, לאחר היוודע לו דבר הולדתו של מי שעתיד להיות מלך היהודים: "ויהי כאשר נולד ישוע בבית לחם יהודה…ויבואו מגושים מארץ מזרח ירושלימה לאמור, איה מלך היהודים הנולד כי ראינו את כוכבו במזרח ונבוא להשתחוות לו, ויהי כשמע הורדוס המלך את דבריהם ויבהל…ויקצף מאד וישלח וימת את כל הילדים אשר בבית לחם…"(מתי ב', א'-י"ז), בהמשך, מלאך ה' מורה ליוסף, בעלה של מרים, לברוח מצרימה מפני גזרת המלך הורדוס: "…והנה מלאך ה' נראה אל יוסף בחלום לאמור קום קח את הילד ואת אמו וברח לך מצרימה והיה שם עד אשר אומר אלייך כי הורדוס צדה את הילד לאבדו" (מתי ב', י"ג), בעקבות כך, ישו מושם באבוס על-ידי מרים אמו: "ותלד את בנה הבכור ותחתלהו ותשכיבהו באבוס כי לא היה להם מקום ללון" (לוקס ב', ז').

בדומה למשה ואליהו, גם תיאור מותו של ישו אפוף מסתורין ופלאות: "ויען המלאך ויאמר אל הנשים אל תיראן הן ידעתי כי את ישוע הנצלב אתן מבקשות איננו פה כי קם כאשר אמר באנה ראינה את המקום אשר שכב שם האדון ומיהרתן ללכת ואמרתן אל תלמידיו כי קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראהו הנה אמרתי לכן" (מתי כ"ח, ה'-ז').

בברית החדשה, מופיע תיאור נרחב של "הסעודה האחרונה", שנערכה בסמיכות לחג הפסח, בה סעד ישו עם תלמידיו: "ויעשו התלמידים כאשר צום ישוע ויכינו את הפסח, ויהי בערב ויסב עם שנים העשר, ובאכלם ויאמר אמן אמר אני לכם כי אחד מכם ימסרני" (מתי כ"ו, י"ט-כ"א).  בתיאור הסעודה, מופיעים הסימנים הראשונים למנהגי ליל הסדר, שהתפתחו מאוחר יותר, לאחר חורבן בית המקדש השני.

אהובים-יקרים, חג הפסח ביהדות, וחג הפסחא בנצרות, הנחגגים בסמיכות לאביב, סובבים סביב אותה נשמה נשגבה-נאצלה, שהתממשה בממד הארצי-האדמתי קודם בדמות "משה רבנו", ולאחר מכן בדמותו של "ישו"!

 

אהובים-יקרים, נשמה גבוהה ומפותחת זו, מפותחת מבחינת כישורי האהבה והתודעה שלה, זו המוכרת לכם היטב מהכתובים ומסיפור ההגדה בדמות "משה רבנו", וכפי שהארנו עד כה, את זהויותיה התנכיות-הנסתרות של "איוב", "אברהם אבינו", "שמואל הנביא", "אליהו הנביא" ו-"ישו" בברית החדשה, בכל גלגוליה בממד הארצי-האדמתי נודעה בהיותה בעלת מידות ותכונות של מנהיגות אמת: ענווה, חמלה, אהבה, מסירות ומוסריות! משך כל גלגוליה, בשקידה ונחישות יוצאים מגדר הרגיל, התאמצה להורות ולהנחיל לבני-האדם איכויות לב נשגבות-עילאיות או כפי שבעולמנו מכנים זאת "תודעת לב"!

 

אהובים-יקרים, משה, שמואל הנביא, אליהו הנביא וישו 'נקרעו' בין אהבת הבורא ודבקות בדרך האמת והמוסר של האור, לבין האהבה והאחריות לגורלו של העם! שליחותם הייתה רצופה מהמורות וקשיים, ונעשתה במסירות, אומץ לב, גבורה וחירוף נפש, לא אחת תוך כדי שמסכנים את חייהם, ובמקרה של ישו אף במחיר חייו!  למרבה הצער, עם ישר-אל התגלה פעם אחר פעם בקשיות עורפו וקטנות אמונתו, אף- על- פי ולמרות, כל אותם מעשי ניסים ופלאות, שהוענקו לו ישירות מהאלוהות, באמצעות נשמה נשגבה-נאצלה זו.

 

אהובים-יקרים, הוד-קדושתו משה, היה מודע היטב לטבעו של העם, שהנו קשה עורף ומרדן: "כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם יהוה" (דברים ל"א, כ"ז)ואף התנבא שבני ישר-אל עתידים לעזוב את דרך האמת והמוסר של האור לאחר מותו: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים…" (דברים ל"ב, כ"ט). אף- על- פי- כן, משך כל ימיו, משה מכהן בתפקיד הסנגור של העם בפני האלוקות, כיאה לאב מסור וטוב, האוהב וחומל את ילדיו: "יהוה ארך אפים ורב-חסד…סלח נא לעוון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה, ויאמר יהוה סלחתי כדברך" (במדבר י"ד, י"ח-כ'). באופן דומה, שמואל הנביא משרת את העם במסירות, אף על-פי ולמרות שאין הם שומעים בקולו: "וימאנו העם לשמע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגויים…" (שמואל א' ח', י"ט), בהמשך, שמואל, שאהבתו לשאול המלך שיוותה לאהבת אב לבן, מתקשה לגבור על הכאב, בעקבות לקיחת  המלוכה משאול:  "ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל שמואל אל שאול ויהוה נחם כי המליך את שאול על ישראל" (שמואל א' ט"ו, ל"ה). שמואל, לאחר שבני ישר-אל סרחו ופנו לעבודת אלילים, מתגלה בנאמנותו ואהבתו הבלתי-נדלים לעם: "גם אנכי חלילה לי מחטא ליהוה מחדל להתפלל בעדכם והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה" (שמואל א' י"ב, כ"ג). אליהו הנביא, גם כן כואב את מעשי העם ואת טבעם ההפכפך: "וייגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעיפים אם יהוה האלוהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אותו דבר" (מלכים א' י"ח, כ"א), אליהו הנביא, שניצב בפרץ לבדו: "ויאמר אליהו אל העם נותרתי נביא ליהוה לבדי ונביאי הבעל ארבע-מאות וחמישים איש" (מלכים א' י"ח, כ"ב), ואשר הוכה צער וזעזוע נוכח הטומאה וההסתאבות שפשעה בעם ובמוסד המלוכה, מבקש את נפשו למות ומואס בתפקודו כשליח: "…וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה יהוה קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותיי" (מלכים א' י"ט, ד').  אליהו, שדרגת מוסריותו הייתה כה גבוהה, חש את הטומאה וההסתאבות סביבו עד הרמה הפיזית ממש של מכאובי גוף! אליהו, שלא יכול היה לשאת את הזדהמותו של "חזון משה" הקדיש את חייו למאבק בלתי-פוסק בהסתאבות המוסרית-רוחנית!

 

הארת הקשר הנשמתי הנסתר שבין "מרים הנביאה" לבין "מריה הקדושה"

אהובים-יקרים, הדמיון הרב להפליא, בין סיפור הולדת ישו לסיפור הולדת משה, מלמד לא רק על עובדת היותו של ישו גלגול נשמתי-ישיר של משה, אלא הרבה מעבר לכך! קרבה זו בין שני הסיפורים, מרמזת על הקשר הנשמתי-הקארמתי הישיר שבין "מריה הקדושה" לבין "מרים הנביאה"! הלכה למעשה, השם "מריה" הנו שיבוש של השם "מרים", בברית החדשה אם ישו מופיעה תחת השם "מרים":"…וישלח המלאך גבריאל מאת האלוהים גלילה אל עיר אשר שמה נצרת, אל בתולה מאורשה לאיש אשר שמו יוסף מבית דוד ושם הבתולה מרים" (לוקס א', כ"ו-כ"ז), המוטיבים הזהים, המופיעים אצל שתי הדמויות, לא מותירים צל של ספק שמדובר באותה נשמה!: שמן הזהה, כוחן הנבואי, הצפנת הרך הנולד בתיבה/באבוס, ומעל הכול, השמירה עליו והטיפול בו במסירות יוצאת דופן, כולם מצביעים על כך שמדובר באותה נשמה! מכאן, ניתן גם להבין את 'הבלבול' לכאורה, המופיע בקוראן, אשר 'מציג' את מרים, אמו של ישו, כאחות אהרון:"…ואנו שלחנו אליה את רוחנו…אמר, אין אני אלא שליחו של ריבונך, למען אעניק לך בן טהור…היא נשאה והביאה אותו אל בני עמה, והם אמרו, מרים, אכן מפליא המעשה שעשית! הוי אחות אהרון, הן אביך לא היה איש רשע ואמך לא הייתה יצאנית…זה ישוע בן מרים…" ( סורה 19 מרים, ט"ו- ל"ו").

 

אהובים-יקרים, הסרת הצעיף מעל זהותה התנכית-הנסתרת של מריה, אם ישו, וההתוודעות לקשר הנשמתי-הישיר בינה לבין מרים הנביאה, אחות משה ואהרון, מאפשרת 'הצצה' אל אותו "מטריקס קוסמי" אשר תבוני ותו הנשגבה הנה מעבר למה שבינת אנוש משגת! הלכה למעשה, שיתופי הפעולה ומיזוג הכוחות בין שתי נשמות נאצלות-נשגבות אלה, של "משה רבנו"/ישו לזו של "מרים הנביאה"/מריה, מכוון היטב ומוצפן בכתבי הקודש כמה וכמה פעמים, כל פעם תחת זהויות נסתרות אחרות…!

 


אהובים-יקרים, הריונה של מרים מרוח הקודש אינו בגדר הנס היחיד המתואר בברית החדשה, נס  רב-עוצמה אחר-נוסף מוצפן בטקס הטבלתו של ישו על-ידי יוחנן המטביל, טקס אשר משמעותו האמיתית-הנכונה הוחמצה, ולא הובנה נכון מאז ועד היום, גם לא בקרב מאמינים, אנשי דת, הוגים, היסטוריונים וחוקרים!צופן ההתגלות בטקס טבילת ישו ו"השילוש המקודש"  

אהובים-יקרים, במאמרנו הקודם (ראה מאמר-תמסורת: ט"ו בשבט ומעגל תשורת רוחות העצים") באנו והארנו את הקשר הנשמתי-הישיר שבין שלמה המלך לנוח, עתה, חפצים אנו להכניסכם עוד פנימה אל נבכי האקאשה הקוסמית, ולהסיר את הצעיף מעל אותו מאורע פלאי-נסי זה, הנוגע לטבילתו של ישו, מאורע אשר תכליתו הנעלה-מקודשת הנה, מיזוג כוחות בין שתי נשמות נאצלות-נשגבות: האחת, גדול מתקדשי האמת, "משה רבנו", והשנייה גדול מורי המתקדשים, שלמה המלך/נוח!

 

אהובים-יקרים, בברית החדשה, מתוארים קורותיו של ישו, מלידתו ועד הגיעו לגיל שנים-עשרה, כבר  בהיותו נער צעיר ישו מפליא בחוכמתו ובבקיאותו בכתובים: "ויגדל הנער ויחזק ברוח וימלא חכמה וחסד אלוהים עמו…ויהי בהיותו בן שתים-עשרה שנה ויעלו ירושלים כמשפט החג…וימצאהו במקדש יושב בתוך המורים שומע אליהם ושואל אותם, וכל השומעים אליו השתוממו על שכלו ועל תשובותיווישוע הולך וגדל בחוכמה ובקומה ובחן עם אלוהים ואם אנשים" (לוקס ב', מ'-נ"ב), אולם, למרבה ההפתעה, משך שמונה-עשרה השנים שלאחר מכן, לא מסופר דבר אודות ישו, הפעם הבאה בה ישו 'שב' לבימה הציבורית מתרחשת בהיותו בן 30!: "והוא ישוע בהחילו היה כבן שלושים שנה…" (לוקס ג', כ"ג), נשאלת השאלה, מה ארע בחייו של ישו מאז גיל שנים-עשרה ועד גיל שלושים, במילים אחרות, מהו פשר 'היעלמותו' המסתורית?

 

אהובים-יקרים, שמונה-עשרה השנים בהן ישו 'נעלם' מהזירה יועדו לתהליך הכשרתו, קרי, חניכתו לקראת שליחותו, והרי במילה "חניכה" מוצפנת הספרה 18 שהנה בגימטרייה חי! מוטיב זה של חניכה, מופיע גם 'בביוגרפיה' של משה רבנו, שגדל בארמון פרעה, ועבר את חניכתו במקום שנחשב באותם ימים למרכז הידע הרוחני, ובאופן דומה, גם בתולדות חייו של שמואל הנביא, שלאחר היגמלו הובא עלי-ידי חנה אמו למשכן שילה, שם גדל ונחנך על-ידי עלי הכהן, והרי לכם אות נוסף לקשר הנשמתי-הישיר שבין משה רבנו לישו…

 

אהובים-יקרים, כאמור, 'הופעתו המחודשת' של ישו מתרחשת בהיותו בן שלושים באותה 'סצנה' של הטבלתו: "ויהי כאשר נטבל ישוע וימהר לעלות מן המים והנה נפתחו לו השמים וירא את רוח אלוהים יורדת כיונה ונחה עליו והנה קול מן השמים אומר זה בני ידידי אשר רצתה נפשי בו" (מתי ג', ט"ו-ט"ז), נשאלת השאלה, מהי המשמעות הרוחית-האמתית של אותה התגלות מיסטית??

 

אהובים-יקרים, ההתגלות בזמן טבילת ישו מהווה עדות נוספת לכך, שהשראת הרוח הנה מעל ומעבר לכל דמיון של המוח האנושי ואנו נסביר, טקס ההטבלה באופן הזה, כפי שנעשה על-ידי יוחנן המטביל, הנו טקס חניכה והתקדשות עתיק יומין, בו מורה האור מושך מהמים את ראשו של תלמיד האור רגע לפני "חציית הסף", קרי, שבריר שנייה בטרם הנחנך נופח נשמתו, ועובר לצד השני של הצעיף! מהכתוב ניתן ללמוד, שיוחנן המטביל, מבלי משים, 'התעכב' בהוצאת ישו מהמים, 'עיכוב' אשר כוונן היטב על-ידי ההשגחה העליונה, ואשר תכליתו הנעלה-המקודשת'חילופי נשמות', הווה אומר, יציאת נשמה אחת וכניסתה של נשמה אחרת לאותו גוף! חשוב להבין שאין מדובר ב'השתלטות' אלא בחוזה קארמתי שנחתם מבעוד מועד בין שתי נשמות לפיו, נשמתו של משה יועדה להתממש ראשונה בגופו של ישו, ו"להכשיר את הקרקע" לקראת שליחותה הנשגבה של נשמת שלמה המלך/נוח!  תיאור השמיים שנפתחים, והרוח שיורדת בדמות יונה מלמד על ירידתה של נשמת נח, שהרי דמות היונה נקשרת בדמותו של נח: "ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה, ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה-זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מן הארץ" (בראשית ח', י'-י"א), גם המילים "בני ידידי" מאששים אמת גבוהה-נשגבה זו, הואיל ושמו הנוסף של שלמה המלך אשר הוענק לו ישירות על-ידי האלוהות הנו "ידידיה"!: "וינחם דוד את בת-שבע אשתו ויבוא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה ויהוה אהבו, וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור יהוה" (שמואל ב' י"ב, כ"ד-כ"ה).

 

אהובים-יקרים, מהכתובים ניתן ללמוד, שהתרחשות ניסית-פלאית זו, של יציאת נשמת משה מגופו של ישו, וכניסתה של נשמת שלמה המלך/נח, הוחמצה אפילו בקרב תלמידיו הקרובים ביותר של ישו!: "ומקץ ששת ימים לקח אתו ישוע את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אחיו ויעלם בדד על הר גבוה, וישתנה לעיניהם ויזהרו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו, והנה נראו אליהם משה ואליהו מדברים אתו, ויען פטרוס ויאמר אל ישוע אדוני טוב היותנו פה אם תחפוץ נעשה נא פה שלוש סוכות לך אחת ולמשה אחת ולאליהו אחת, עודנו מדבר והנה ענן אור הצל עליהם, והנה קול מתוך הענן אומר זה בני ידידי אשר בו רציתי אליו תשמעון, ויהי כשמוע התלמידים ויפלו על פניהם וייראו מאוד, וייגש ישוע ויגע בם ויאמר קומו ואל תיראו, ויישאו עיניהם ולא ראו איש בלתי את ישוע לבדו, וברדתם מן ההר צווה ישוע אותם לאמור לא תגידו לאיש את דבר המראה עד אם קם בן האדם מן המתים, וישאלוהו תלמידיו לאמור למה זה אומרים הסופרים כי אליהו בוא יבוא בראשונה, ויען ישוע ויאמר אליהם הנה אליהו יבוא בראשונה וישיב את הכול, אבל אומר אני לכם כי אליהו כבר בא ולא הכירוהו ויעשו בו כרצונם, וכן גם בן האדם יעונה על ידם, אז הבינו התלמידים כי על יוחנן המטביל דבר אליהם" (מתי י"ז, א'-י"ג).

 

אהובים-יקרים, דרכה של כל הוראת אמת רוחנית להורות את האמת הגבוהה באמצעות מטאפורות ודימויים, משלים ופתגמים, אשר תכליתם הנעלה-המקודשת אחת- להצית בלב המאזין את השראת הרוח, ולפרוץ את חומות מגבלותיו של השכל הארצי וההיגיון האנושי! מכאן ניתן להבין, את הסיבה בעטיה, הוד-קדושתו ישו, נהג להורות את האמת הגבוהה להמוני העם ולתלמידיו באמצעות משלים: "ויחל לדבר אליהם במשלים..." (מרקוס  י"ב, א'),  אולם מן הכתוב עולה שלא רק המון העם התקשה בהבנת המשלים, אלא גם שנים-עשרה השליחים: "ויהי כאשר שב הביתה מן ההמון וישאלוהו תלמידיו על דבר המשל, ויאמר אליהם האף אתם חסרי בינה…" (מרקוס ז', י"ז-י"ח).                                   

 

אהובים-יקרים, כישלון שנים-עשרה התלמידים בהבנת האמת הגבוהה המוצפנת במשליו-מאמריו של ישו הנה תוצר תודעת הפחד והספקנות שהיו מצויים בה: "…ויבוא אליהם ישוע מתהלך על פני הים, והתלמידים בראותם אותו מתהלך על פני הים נבהלו לאמור מראה-רוח הוא ויצעקו מפחד, וידבר ישוע פתאום אליהם חיזקו כי אני הוא אל תיראו, ויען פטרוס ויאמר אליו אם אתה הוא אדוני צווה נא כי אבוא אליך על המים, ויאמר בוא וירד פטרוס מן האונייה ויתהלך על המים לבוא אל ישוע, ויהי כראותו את הרוח כי חזקה היא ויירא ויחל לטבוע ויצעק לאמור אדוני הושיעני, וימהר ישוע לשלוח את ידו ויחזק בו ויאמר אליו קטן אמונה למה חלק לבך" (מתי י"ד, כ"ה-ל"א), אך לא פחות מכך, של מאבקי השליטה והתחרותיות ששרתה ביניהם: "ויבוא אל כפר נחום ובהיותו בבית וישאל אותם מה התווכחתם איש עם רעהו בדרך, ויחרישו כי התעשקו בדרך מי הוא הגדול בהם, וישב ויקרא אל שנים העשר ויאמר אליהם איש כי יחפוץ להיות הראשון הוא יהיה האחרון לכולם ומשרת לכולם (מרקוס ט', ל"ג-ל"ו), ישו שער למאבקי האגו בקרב תלמידיו, טרום צליבתו מותיר להם 'צוואה': "מצווה חדשה אני נותן לכם כי תאהבו איש את אחיו כאשר אהבתי אתכם כן גם אתם איש את אחיו תאהבון, בזאת ידעו כולם כי תלמידי אתם בהיות אהבה ביניכם" (יוחנן י"ג, ל"ד-ל"ה).                                                           

                                                    

אהובים-יקרים, כפי שהובהר קודם לכן, מזמן הלידה ועד גיל שלושים, מדובר בנשמת "משה רבנו" שמגולמת בגופו של ישו, בעוד שמטבילתו ולאורך שלוש השנים שעד צליבתו, מותו ותחייתו, מדובר בנשמת שלמה המלך/נח! יחד עם זאת, חשוב להבין, שנשמת "משה רבנו" לאחר צאתה מגופו של ישו, נמצאת בקשר קרוב ביותר עם נשמת שלמה המלך/נח, אשר 'תפסה' את מקומה בגופו של ישו, החיזיון על ההר של דמות משה ודמות אליהו מאשש אמת טהורה-נשגבה זו, שהרי אליהו הנו גלגול נשמתי-ישיר של משה, ונשמה לאחר שעוברת לצד השני של הצעיף, יכולה 'להציג' עצמה בפני בני-האדם, באחת או יותר מזהויותיה מחיים קודמים, זאת ועוד, ישו בתשובתו לשאלת תלמידיו רומז שנשמת אליהו כבר התממשה בגוף אנושי מבלי שבני-האדם ישימו לבם לכך , אולם, בשל קטנות אמונתם וקיבעונם של התלמידים, הם מסיקים באופן שגוי שמדובר ביוחנן המטביל.                                                                               

אהובים-יקרים,  הואיל וקודם לכן, הייתה זו נשמת משה אשר התממשה בגופו של ישו, ושלאחר "חצייתה את הסף" היא נמצאת בקשר הדוק עם נשמת שלמה המלך/נח שנכנסה לגופו של ישו, טבעי איפה, שאותם מוטיבים שאפיינו את חייו, פועלו ושליחותו של משה, ממשיכים לעבור כחוט השני, לאורך שלושת השנים האחרונות בחייו של ישו, קרי, מזמן יציאתו לשליחות (מיד לאחר טבילתו)  ועד צליבתו, מותו ותקומתו, ישו בדבריו מעיד על עצמו שתכליתה הנעלה-המקודשת של שליחותו הנה, להורות את תורת משה: "אל-תחשבו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים לא באתי להפר כי אם למלאת, כי אמן אומר אני לכם עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר יעשה הכול" (מתי ה', י"ז-י"ח).                                                                                         

 

אהובים-יקרים, זה עוד לא הכול, יש עוד והרבה! והרי הצהרנו קודם, שהפעם הזו, אנו נושאים אתכם במסע פנימה אל תוך מסתורי האקאשה הקוסמית…והבטחות נועדו לקיימן!!

 

אהובים-יקרים, במאמר-התמסורת "השואה וגלגוליו התנכיים של היטלר: השומר אחי אנוכי?", באנו וחשפנו שתיים מזהויותיו התנכיות-הנסתרות הנוספות של  שלמה המלך/נוח, קרי, את עובדת היותו גלגול נשמתי-ישיר של הנביא צפניה ושל הבל, בנם של אדם וחווה ואחיו התאום של קין, עתה אנו מבקשים להסיר צעיף נוסף, הנוגע להיות שלמה המלך גלגול נשמתי-ישיר גם של אהרון הכהן! והרי אין זה מן המקרה, שההיררכיות הבריאתיות הורו דווקא לנח ולא לאדם אחר לבנות את התיבה, שהיוותה מרחב תדרי מקודש, הפקידו בידיו של אהרון הכהן את עבודת המשכן, ובחרו בשלמה המלך לבנות את בית המקדש!!

 

אהובים-יקרים, הנטייה הרווחת אצל בני-האדם הנה, לראות בדמותו ותפקידו של אהרון הכהן משנה למשה רבנו, אולם, הלכה למעשה, אהרון הכהן שימש בנסתר מורהו וחונכו של משה רבנו! בשונה ממה שמקובל בעולמכם הארצי-הגשמי, בעולם הרוח ככל שמעמדה של נשמה גבוה יותר היא ענווה יותר, במובן שהיא 'זזה הצידה' עבור ולמען נשמות אחרות מפותחות פחות, כדי שתוכלנה ליטול על עצמן תפקידים 'גדולים' יותר ועל-ידי כך ללמוד ולהתפתח! כפי שהיטיב לנסח זאת ישו: "…ויקרא אל שנים העשר ויאמר אליהם איש כי יחפוץ להיות הראשון הוא יהיה האחרון לכולם ומשרת לכולם" (מרקוס ט', ל"ה), אך לא רק במאמריו הפליא ישו אלא גם במעשיו!: "ואחר יצק מים בכיור ויחל לרחוץ את רגלי תלמידיו ולנגב במטפחת אשר הוא חגור בהלכן אם אני המורה והאדון רחצתי את רגליכם גם אתם חייבים לרחוץ איש את רגלי אחיו, כי מופת נתתי לכם למען תעשו גם אתם כאשר עשיתי לכם" (יוחנן י"ג, ה'-י"ד).

 

אהובים-יקרים, בהדרגה התצרף הולך ונשלם הולך ונשלם…על-כן ראוי ונכון לחשוף 'חלק' נוסף בפאזל, שנוגע לזהותו התנכית המוקדמת ביותר של "משה רבנו", ואנו מכוונים דברינו בקדושה להיות "משה רבנו" גלגול נשמתי-ישיר של "אדם" זה המוכר לכם היטב מסיפור גן-עדן!!

 

אהובים-יקרים, האם מבינים הנכם את משמעותו הרוחית-הנסתרת של אותו מעמד בו משה ואהרון מתייצבים מול פרעה, מלך מצרים, ומורים לו לשחרר את בני ישראל: "ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה  כה אמר יהוה אלוהי ישראל שלח את עמי…" (בראשית ה', א'), משה שהנו גלגול נשמתי- ישיר של אדם, ביחד עם אהרון שהנו גלגול נשמתי-ישיר של הבל, מתייצבים מול פרעה שהנו גלגול נשמתי-ישיר של קין (ראה מאמר-התמסורת-"השואה וגלגוליו התנכיים של היטלר: השומר אחי אנוכי?"), ובכוח ההיררכיות הבריאתיות דורשים ממנו לשחרר את בני-ישראל, בעשותם כן, הם מניחים בפניו 'שעון מעורר' רב עוצמה, הקורא לו לחדול מהתאווה לשליטה, כוח ומעמד, אותה תאווה שבעטיה, בחייו הקודמים רצח את אחיו הבל, דם מדמו בשר מבשרו, ושבגלגולו בדמות פרעה יצר לעצמו "קארמה שלילית", שהרי מה שאינכם יודעים, ואשר שאינו מופיעה בכתובים הוא שפרעה בערוב ימיו איבד את שפיותו ודעתו נטרפה עליו! הייתכן סגירת מעגל קארמתי באופן  נכון וראוי מזה?!

 

אהובים-יקרים, חשיפת המשמעות האמיתית-הנכונה של ההתגלות בזמן טבילת ישו, מאירה באור חדש את משמעות הרעיון הנוצרי של "השילוש הקדוש", קרי, האב, הבן ורוח הקודש, ואנו נבהיר, "האב" מתייחס לנשמת "משה רבנו" שהנה גלגול של "אדם", "הבן" מתייחס לנשמת "אהרון הכהן" שהנה גלגול של "הבל", ורוח הקודש מתייחס לאלוקות בכבודה ועצמה!! הווה אומר, דמות "ישו" מגלמת מיזוג כוחות ושיתופי פעולה, באופן שהנו יוצא מגדר הרגיל בחיי האנושות, של שתי נשמות גבוהות-נשגבות ושל האלוקות עצמה!! סטארט-אפ קוסמי הלא כן?!!

 

אהובים-יקרים, שיתוף פעולה קארמתי נוסף בין שתי נשמות גבוהות-נשגבות אלה של "משה רבנו" ו"אהרון הכהן" מוצפן היטב בפרק י"ד, פסוקים י"ח-י"ט, שבספר בראשית המתארים מפגש מיסטי בין אברהם (שכאמור משה רבנו הנו גלגול שלו…),  למלכיצדק מלך שלם, דמות נעלמה אשר 'מגיחה' משום מקום, מבלי שידוע דבר אודותיה, מלבד היותה בעלת מעמד של כהונה: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ",  מהכתוב ניתן ללמוד, שאין מדובר במפגש חברי בין אברהם למלכיצדק מלך שלם, אלא בטכס חניכה והתקדשות אשר מלכיצדק מעביר את אברהם לקראת המשך שליחותו,  צופן השם "מלכי צדק מלך שלם" מלמד על הקשר הנשמתי-הישיר שלה הן לשלמה המלך אשר צופן שמו "שלם", שהיה החכם באדם ונודע בעשיית צדק ומשפט: "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט" (מלכים א' ג', כ"ח), והן לאהרון שהיה הכהן הגדול והאלוהות הפקידה בידו לשפוט את ישראל: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני יהוה ונשא אהרון את משפט בני ישראל על לבו לפני יהוה תמיד" (שמות כ"ח, ל'), טכס הלחם והיין רומז על הקשר הנשמתי-הישיר של מלכיצדק מלך שלם לישוע שהעביר את שנים-עשר השליחים טכס חניכה והתקדשות באמצעות הלחם והיין ב"סעודה האחרונה" (ראה מאמר-תמסורת: "צופן לֶחֶם והתודעה האנושית").

 

אהובים-יקרים, עתה משהארנו את הקשר הנשמתי-הישיר שבין "משה רבנו", "אליהו הנביא" ו"האדם הראשון", הרי שנוהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא בליל הסדר וסגירתה לאחר אמירת "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו", מקבלת משמעות חדשה ההולמת זמן עכשווי זה של "אחרית הימים" קרי, "הפרק האחרון" של העידן הנוכחי ואנו נסביר, הואיל ואותה נשמה גבוהה-נאצלה של אליהו הנביא, קיבלה על עצמה באותו גלגול שלה בדמות "אדם הראשון" להיות זו שפותחת את הדלת להחלתו של העידן הנוכחי ולהיווסדותו של מחזור חדש של אנושות באופן טבעי, היא גם זו שעתידה בבוא העת להניח את "החותם" קרי,  'לסגור את הדלת' של העידן הנוכחי, בתואם לאותו חוק יקומי-נצחי לפיו אותו 'חלק' בהיררכיה הבריאתית אשר קיבל על עצמו להתחיל במלאכה עליו גם מוטלת האחריות להביא לסיומה, במילים אחרות "המתחיל במצווה אומרים לו גמור!" אמת נשגבה זו מוצפנת  בצופן רש"י התיבות של "אליהו הנביא" ושל "אדם הראשון" שהנו זהה- א"ה! כאמור, הרוח מדברת בסימנים, אותות ומופתים…

 

 אהובים-יקרים, בשונה מהטבע האנושי, שנוטה להתחיל דבר ובטרם הבאתו לסיומו לעבור לדבר אחר, הרי שבעולמות הרוח לנשמות וישויות אור יש את מלוא הכבוד והערכה להבאה לידי סיום והשלמה של תהליכים, משימות ומלאכות שקיבלו על עצמן! מכאן, שצופן המאמר "שפוך חמתך" הנו "שפוך חותמך" כלומר, הבאה לידי סיום והשלמה של העידן הנוכחי באופן הראוי-והנכון, במובן של "שיבה מחודשת" ו"יישור קו" של המין האנושי לערכי האמת והמוסר של האור! האופן והתזמון בו אותה נשמה נשגבה-נאצלה של אליהו הנביא/האדם הראשון תעשה זאת הנה סוד גדול, גדול מאוד

 

אהובים-יקרים, ייתכן וחלקכם מבקשים לדעת אודות חווה מסיפור גן עדן, אנו נשיב הפעם הזאת בקצרה, שאותן דמויות המוכרות לכם מהכתובים של "חווה", "אשת איוב", ו"שרה אימנו" הן אותה נשמה!!! יתרה מזאת, נשמה זו של חווה/אשת איוב/ שרה אימנו מגולמת היום בגוף אנושי בשר ודם, והנה יהודיה תושבת ישראל, בשנות החמישים לחייה, לצערנו כי רב (והצער הוא רב), היא רחוקה שנות אור ממילוי  ייעודה הנשמתי… 

 

הארת הקשר הנשמתי הנסתר בין עמרם לנביא מוחמד

אהובים-יקרים, את הקשר של משה לישו הארנו בפניכם מוקדם יותר, אך מהו הקשר שבין משה למוחמד הנביא? ייתכן ויש מבניכם שמבקשים לדעת…אנו באהבה ומסירות, נאיר קשר נשגב-מקודש זה: לאלה מבניכם, שהרהרו בנפשם, האם מוחמד הנביא הנו גלגול של משה רבנו, אנו נשיב, שלא כך הוא הדבר! הלכה למעשה, מוחמד הנביא הנו גלגול נשמתי-ישיר של דמות הנזכרת בכתובים, ולה  קשר קרוב למשה, אף-על-פי ולמרות, שהכתוב אינו מרחיב לגביה, וממעט לתאר אודותיה, אנו מכוונים דברינו בקדושה, למי שבכתובים מופיע כאביו של משה קרי, "עמרם", והנה לכם האות: השם "עמרם", נסגר באות מ', והשם "מוחמד" נפתח באות מ'! גם משמעות השמות קרובה: השם "עמרם" בשפה העברית, פירושו "עם רם", והשם "מוחמד" בשפה הערבית, פירושו "משובח", "מהולל", "מפואר".

 

אהובים-יקרים, עתה, משהארנו בפניכם את אותו קשר קארמתי נשגב-מקודש שבין מנהיגי שלוש הדתות-משה רבנו, ישו ומוחמד הנביא, אנו במכווננות, מבקשים להפנות אליכם את השאלה, שעד עתה מנענו עצמנו להעלותה בפניכם: עד מתי תוסיפו להתכחש, לעובדת היותכם כולכם, מאותו מקור רוחי משותף? כמה כאב, אובדן וסבל, נדרש לכם עוד לעבור, על-מנת שתסכימו לפתוח ליבכם, ולהתעורר לאמת גבוהה-נשגבה זו?

 

אהובים-יקרים, במסגרת חוקיות הבחירה החופשית המקודשת השורה בעולמכם, הרי שאותה  'מציאות פיזית' שהנכם חווים, ברמה האישית, הלאומית והעולמית, הינה תוצר ישיר, ומהווה "מראה טהורה" של מצב לבבכם!

 

אהובים-יקרים, תופעה שכיחה בעולמכם, בתקופה עכשווית, ושיוצרת דאגה מרובה בעולמינו, הוא עולם האמת, היא אותה דהירה ונהירה, אחר חיים של "חופש", או במילים אחרות, חיים נעדרי מחויבות כלשהי: גשמית, רגשית ורוחית, כשהאמונה השגויה הרווחת, שבחיים נטולי מחויבות, נמצא האושר, ואנו באים ושואלים, אם אמת בדבר, כיצד מסבירים הנכם את העובדה, שדווקא בתקופה הנוכחית, המאופיינת בהסרתם ההולכת ומאצת של הרבה מהמוסרות והכבלים החברתיים, במקומות רבים מאוד ברחבי הפלנטה, ולאינדיבידואל יש את מירב הלגיטימציה לחיות את חייו כרצונו, הולכים וגדלים, הולכים ומתרבים בהתמדה, אותן  מצוקות רגשיות ותחלואי נפש של חרדה ודיכאון?!  

 

אהובים-יקרים, חופש, במובנו האמיתי-הטהור, הנו פרי מחויבות אמת! וודאי תשאלו, מחויבות למה או למי? ואנו נענה ברצון, מחויבות למי שהנכם באמת, קרי, עצמיותכם הנשמתית! אדם, הנמצא במחויבות אמת לחזון הנשמתי-המוזהב, מאפשר לעוצמתו-עצמיותו להאיר ולבוא לידי ביטוי, יצירה והגשמה באין-סוף דרכים ואפשרויות, היש יפה מזה וחופשי מזה? לעומת זאת, חיפוש אחר חיים של 'נוחות', נעדרי מחויבות, אחריות ומאמץ, סופם להוביל את האדם לאומללות וייאוש!

 

אהובים-יקרים, בימים אלה, הוד-קדושתו משה, ביחד עמנו ועם ההיררכיות הגבוהות, צופה ועוקב בדריכות ודאגה מרובים, במתרחש בעולמכם, וכואב את אותן נשמות, השרויות במצב של 'תרדמת', והממאנות להתעורר אל המחויבות הנשמתית-האלוהית! חלקן נשמות מפותחות וגבוהות, של מורי רוח ושליחי אור, אשר 'נפלו' למצב של 'שינה עמוקה' או גרוע מזה סרחו רוחנית-מוסרית, רבות הן הנשמות, שהוד-קדושתו משה, התאמץ ועשה למענן, בחיים קודמים, בתקווה שישכילו להתעורר וללמוד את "שיעור הלב," הוא "שיעור הנשמה", בשל טבע הזמן וגודל הימים, עתה זוהי עבורם ההזדמנות האחרונה! זו הסיבה בעטיה, ואנו כעת, במסירות ואהבה, מגלים בפניכם, שהוד-קדושתו משה, שסיים את מסכת תיקוניו בממד זה, פנה לא מכבר בעולמות של מעלה, בבקשה לזרז את ירידתו פעם נוספת לממד הארצי-האדמתי, באופן שאינו רגיל, על-מנת לסייע 'מבפנים', במלאכה הנשגבה-המקודשת של גאולת עם ישר-אל והמין האנושי, בתקופה הרת גורל זו של "אחרית הימים" ושל מעברי עידנים… כאמור, באופן שאינו רגיל… אינו רגיל… אינו רגיל…

 

אהובים-יקרים, בתום תמסורותינו אליכם, בחג-חירות מקודש זה, אנו באהבה ומסירות, מברכים כל אחד ואחת מכם ואת כולכם יחד, לו-יהי וכמה שיותר בני-אדם יבואו ב"שער האור" הוא "שער הגאולה"- גאולת הנשמה והתאחדות עם בוראה! מי-ייתן ובמהרה ייכון ויתממש חזון "אחרית הימים", ועידן "תור- הזהב" של המין האנושי ייכון מחדש, והשלום, האחווה והאהבה, ישובו לשכון דרך קבע בממד ארצי-אדמתי מקודש זה!אמן כן יהי רצון!

ביבליוגרפיה

ספר יצירה.(אין תאריך). בתוך ויקיפדיה, אוחזר,  25 פברואר , 2015  מתוך ספר יצירה_http://he.wikip/