אהובים-יקרים, האחים משליכים את יוסף לבור ומוכרים אותו לעבד בהיותו בן 17 שנה. לאחר 22 שנה מתרחש המפגש הנֵסִי המחודש בין יעקב ליוסף, ויעקב חי במצרים 17 שנה עד מותו בגיל 147: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" ( בראשית מ"ז, כ"ח ). מכאן, שיעקב ויוסף חיו זה בקרבת זה סה"כ 34 שנים – 17 שנה מלידתו של יוסף ועד למכירתו, ועוד 17 שנה מהמפגש המחודש ועד למותו של יעקב. נשאלת השאלה, מהי המשמעות של כפילות המספר 17?
אהובים-יקרים, המספר 17 מצביע על מצב בו העצמיות הארצית אחד עם הרוח: הספרה אחד מלשון אַחְדּוּת, והספרה שבע מלשון שְׁבוּעָה. כפילות המספר 17 מלמדת, שליעקב וליוסף מכנה משותף – אצל שניהם השבועה לרוח הנה ערך עליון כלומר, הרוחי קודם לגשמי או במילים אחרות, החיים הגשמיים הם בשירות הרוח. מכאן, שעוצמת האהבה השורה בין יעקב ליוסף מושתתת על תאימות נשמתית, וסולם ערכים זהה. חיבור רוחני זה בין יעקב ליוסף, הוא סוד המפגש הפִּלְאִי המחודש בניהם, והם זוכים לחיות זה לצד זה עוד 17 שנה, סה"כ 34 שנים: המספר 3 מייצג את הממד הרוחי המשפיע-האקטיבי, והמספר 4 את הממד האדמתי המושפע-הסביל הווה אומר, רוח משפיע על חומר= קְדוּשָּׁה.
אהובים-יקרים, יעקב, כצופן שמו כן הוא, ממשיך בעקביות את דרך האבות אברהם ויצחק, ודבק בחזון הארץ המובטחת. טרום מותו יעקב משביע את יוסף להעלות את עצמותיו לארץ כנען, ולקוברו במערת המכפלה, מקום קבורת האבות והאימהות: "ויקרבו שני ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמות אל נא תקברני במצרים, ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם" ( בראשית מ"ז, כ"ט-ל'). יעקב משביע את יוסף ולא את ראובן הבן הבכור, או יהודה הבן הדומיננטי, משום שמכיר את טבעו הנאמן המסור של יוסף, וסומך עליו: "…ויאמר אנוכי אעשה כדברך, ויאמר השבעה לי וישבע לו…" (בראשית מ"ז, ל"א ). אקט הנחת היד תחת הירך מבטא שבועה נצחית, שלא ניתן לחזור בה בשום מצב שהרי, הירך בגוף האדם היא האזור של ההולדה, ועל כן מסמלת המשכיות.
אהובים-יקרים, בהמשך, משנודע ליוסף שאביו חולה, הוא מזדרז לבקרו ביחד עם שני בניו מנשה ואפרים : "ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וייקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים, ויוגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בה אליך ויתחזק ישראל וישב על המיטה" ( בראשית מ"ח, א'-ב'). התיאור "ויתחזק ישראל" מלמד, שיעקב למרות היותו על ערש דווי זוכה לעזרת הרוח ומכוונן על ידה. כפי שמתבהר בהמשך, המפגש בין יעקב ליוסף ובניו הוא מעבר למפגש פרידה סטנדרטי, ויש לו מעמד רוחני של חזון ונבואה: "ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי ניראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי, ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזו לזרעך אחריך לאחוזת עולם, ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית מ"ח, ג'-ז'). יעקב מתנבא שמעמדם הרוחני של שני בניו של יוסף, מנשה ואפרים, זהה לשאר האחים, ובעתיד גם להם תינתן נחלה בארץ ישראל. האחים שבזמנו מכרו את יוסף לעבד כי רצו להיפטר ממנו, ולגזול את ששייך לו רוחנית וחומרית, נאלצים לחלוק את שיהיה לצאצאיהם עם שני בניו של יוסף.
אהובים-יקרים, הכתוב מתאר שיעקב לעת זקנתו לוקה בראייתו: "ועיני ישראל כבדו מזקן ולא יכול לראות…" ( בראשית מ"ח, י'). כבדות הראיה של יעקב מלמדת, שגם בערוב ימיו, יעקב נותר עיוור ביחס לרחל, ואינו מתעורר לראותה באור הנכון. יעקב מתקשה להכיר באמת המכאיבה לפיה, רחל מעולם לא הייתה ראויה לגודל אהבתו ומסירות ליבו. במקום להיות אישה אוהבת ומסורה, רחל חתרה ללא לאות להשיג לעצמה מעמד ושררה, החל משיתוף הפעולה במזימה של לבן אביה להחליפה בלאה, דרך יחסי היריבות, הקנאה והתחרות עם לאה אחותה, וכלה בגנבתה התרפים של לבן אביה. במעשיה הרעים רחל הביאה על עצמה קארמה שלילית, ומתה צעירה בלידת בנה השני בנימין.
אהובים-יקרים, הכתוב מרחיב בתיאור מרגש, כיצד יעקב, אף-על-פי שאינו יכול לראות, מתודרך בזמן אמת על-ידי האלוהות, לשכל ( להצליב ) את ידיו, ולתת את הברכה שמיועדת לבן הבכור מנשה לבן הצעיר אפרים: "וייקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל וייגש אליו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור…וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואלם אחיו הקטון יגדל ממנו…" ( בראשית מ"ח, י"ג-י"ט ). תיאור זה מלמד, שהרוח אינה חושבת כמו בן האנוש! לעומת בן האנוש, שמחשיב את הפיזי-החיצוני שבאדם, הרוח מחשיבה את הפנימי-הנשמתי באדם. העדפת הרוח את הצעיר על פני הבכור מופיעה אצל קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, האחים ויוסף, מנשה ואפרים.
אהובים-יקרים, קורות מנשה ואפרים מהווים את המודל הנכון בשני מובנים: הראשון, אמון בדרכים הנסתרות של הרוח השני, שלום ואחווה בין אחים. אצל יעקב ועשיו, רבקה שמתבשרת טרום לידתם שהצעיר הוא הנבחר, משכנעת את יעקב להתחזות לעשיו כדי להבטיח שברכת הבכור תינתן לו. רבקה אינה מבינה שגם בדקה ה-99, כשנדמה שהכול אבוד, לרוח דרכים נסתרות ואין סוף יצירתיות להבטיח את התממשות החזון, בדיוק כפי שקורה אצל הנכדים מנשה ואפרים. מאז סיפור בריאת האדם ועד יעקב ובניו, מוטיב האח הבכור שרודף את האח הצעיר מתוך תאווה להיות מספר אחד, מופיע פעם אחר פעם אצל קין והבל, ישמעאל ויצחק, עשיו ויעקב, האחים ויוסף. בפרשת ויחי, לראשונה נקטע מעגל הרדיפה של האח הבכור את האח הצעיר, ולמרות שאפרים מקבל את ברכת הבכור ולא מנשה, אין מנשה רודף את אפרים, ולא מתוארים יחסי איבה בניהם.
אהובים-יקרים, סמוך למותו, יעקב אוסף את 12 בניו יחד ומברך אותם אולם, אין מדובר בברכות סטנדרטיות של איחולי הצלחה ואריכות ימים אלא, בדברי נבואה: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" ( בראשית מ"ט, א'). יעקב נותן לכל בן ברכה אישית לפי תפקידו הרוחני-הייעודי. הואיל ומדובר בברכות של קארמה וייעוד, בברכות של ראובן, שמעון ולוי יעקב מציב "מראה טהורה" לגבי מעשיהם הרעים ( ראובן שחטא במעשה בלהה, שמעון ולוי שחטאו במעשה שכם ) למען ישכילו להתעורר ולתקן את הדרוש תיקון, ובדרך זו, להבטיח את מימוש הייעוד הגבוה של צאצאיהם.
אהובים-יקרים, יעקב בברכותיו לשנים עשרה הבנים מתנבא את שעתיד לקרות מאות שנים ויותר קדימה. כך למשל, ברכת יעקב לשבט לוי מרמזת שלא תהייה לו נחלה: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם…ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" ( בראשית מ"ט, ה'-ז'). ברכות יהודה ויוסף ארוכות במיוחד: ברכת יהודה מרמזת על מעמדו החשוב בקרב 12 הבנים, שבנחלתו עתיד לשכון בית המקדש, ומזרעו יקום המלך המשיח: "יהודה עתה יודוך אחיך ידך בעורף אביך ושתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו, לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" ( בראשית מ"ט, ח'- י"א). ברכת יוסף עולה על הברכות כולן ומלמדת, שגם בדורות הבאים ייסורים ורדיפות יהיו מנת חלקו אולם, תמיד יזכה להגנה ולישועה של הרוח. הברכה מרמזת, שגם באחרית הימים ימשיך יוסף להיות חוד החנית של הנהגת האור בקרב עם ישראל: "בן פורת יוסף בין פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור, וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, ותשב כאיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל, מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם, ברכות אביך גברו על ברכות הוריי עד תאוות גבעות עולם תהיין לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו" ( בראשית מ"ט, כ"ב-כ"ו).
אהובים-יקרים, לאחר מות יעקב, יוסף בוכה ומנשק את אביו, ומצווה לחנוט אותו: " ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה וייגוע וייאסף אל עמיו, וייפול יוסף על פני אביו ויבך עליו ויישק לו, ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו וחנטו הרופאים את ישראל" ( בראשית מ"ט, ל"ג – נ , ב' ). בתום 70 ימי אבלות, יוסף פונה למעגל הקרוב לפרעה, להשיג עבורו אישור מיוחד מפרעה, לעלות לארץ כנען כדי לקיים את שנשבע לאביו: "…ויבכו אותו מצרים שבעים יום, ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה לאמור עם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באוזני פרעה לאמור, אבי השביעני לאמור הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה" ( בראשית נ' ג'-ה'). למרות מעמדו הרם של יוסף כמשנה למלך פרעה, יוסף מודע לרגישות העניין מבחינה מדינית, ושזה עלול להצטייר בעיני פרעה כאילו הוא זומם לברוח לכנען לכן, הוא מבקש מהמקורבים לפרעה, לדבר על ליבו ולשכנע אותו להרשות לו לעלות לכנען לקבור את אביו עם הבטחה לשוב למצרים. פרעה מתרצה ונותן רשות ליוסף לעלות לכנען. כדי להבטיח את חזרתו של יוסף למצרים, פרעה מצמיד לו משמר מצרי צבאי גדול : "ויאמר פרעה עלה וקבר את אביך כאשר השביעך, ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים…ויעל עמו גם רכב וגם פרשים ויהי המחנה כבד מאוד" ( בראשית נ', ו'-ט' ).
אהובים-יקרים, מעציב לגלות, שהאחים לא מתעוררים לראות את יוסף באור האמתי הנכון, והם ממשיכים לייחס לו כוונות רעות, מתוך היבטי הנפש שלהם עצמם. לאחר מות יעקב, האחים משוכנעים, שיוסף לא נקם בהם על שמכרו אותו לעבד, משום שרצה להצטייר בעיני אביו כ"בן הטוב", ולא משום שחמל וסלח להם. האחים חוששים שיוסף נוטר להם על המעשה הנורא, ובהיעדרו של יעקב הם חרדים מפני תגובת נקם מצדו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" ( בראשית נ', ט"ו ). החרדה שלהם מיוסף כל כך גדולה, שהם מוסיפים כביכול חלק לצוואה של יעקב, ואף מציעים עצמם להיות עבדים ליוסף: "ויצוו אל יוסף לאמור אביך ציווה לפני מותו לאמור, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו, וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" ( בראשית נ', ט"ז-י"ט ). יוסף בוכה כשמתברר לו שאחיו ממשיכים לייחס לו כוונות רעות, ואינם מתעוררים לראות את גודל אהבתו ומסירות ליבו. יוסף עונה להם, שהמחויבות שלו למוסר ה' ולחוקי הרוח היא מעל הכל, ושבכוח מחויבות זו הוא מצליח להכניע ולבטל את רגשות הפגיעות והכעס, הטינה והנקם: " ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלוהים אני " ( בראשית נ', י"ט ). יוסף מוסיף ואומר, שבעוד הם ממשיכים לנהוג בו באי-צדק, מדברים בגנותו, ומייחסים לו כוונות רעות, האלוהות, מאז ומתמיד, רואה את טוהר אהבתו ומסירות ליבו: " ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה…" ( בראשית נ', כ' ). למרות, שהאחים ממשיכים לחשוד ביוסף, ולנהוג בו באי-צדק, יוסף הוא זה שמרגיע ומנחם אותם, וממשיך לדאוג לכל צרכיהם בנדיבות אין קץ: " ועתה אל תיראו אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם " ( בראשית נ', כ"א ).
אהובים-יקרים, יוסף, בדומה ליעקב אביו, מחויב לשמירה על השורשים הרוחניים, ולהבטחה האלוהית. יוסף מתנבא לפני מותו על הגאולה העתידית, ומורה בצוואתו בבוא העת להעלות את עצמותיו לכנען: "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלוהים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב, וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" ( בראשית נ', כ"ד – כ"ה ). יוסף מת בגיל 110 שנה: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו וישם בארון במצרים" ( בראשית נ', כ"ו ). המספר 110 מסמל מִקְדָּשׁ שמהווה את המרחב להארה וטרנספורמציה, חניכה והתקדשות. מרמז, שייעודו הרוחני של יוסף להיות שער אמת עבור רבים, ללמוד להתמיר את כוחות הנפש של התאווה למעמד ושררה, בכוחות הנשמה של האהבה והאחדות, ועל ידי כך לחברם לתפקיד הייעודי הייחודי, ולמימוש הפוטנציאל הנשמתי הגבוה. המספר 11 כנגד שני עמודי השער, הימני והשמאלי, בדומה לעמודי המקדש, יכין ובועז: "ויקם את העמודים לאולם ההיכל ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בעז" ( מלכים א', ז', כ"א ). הספרה 0, הגיאומטריה של הרחם הקוסמית, ולכן מסמלת את ההיכל של המקדש.